המטופל המושלם
באותו בוקר נכנסתי למשמרת במיון בית החולים שיבא בשש וארבעים. הגשם הלם על הסככה מזכוכית מעל הכניסה כמו עדשים שנשפכו. בקבלה עמד ריח של צמר רטוב, קפה זול מהמכונה וחומר חיטוי — הבושם הרגיל של תחילת נובמבר. הכנתי לעצמי "עלית" מהמכונה, התיישבתי מאחורי הדלפק ופתחתי את יומן המתקבלים. וכמעט מיד שמעתי אותה.
אישה בת שישים בערך, במעיל קשמיר בז', עמדה ליד הכניסה ולא נכנסה פנימה. ביד אחת — תיק עור, בשנייה — מפתחות רכב. היא החזיקה את הטלפון צמוד לאוזן כבר חמש דקות, ומהבעת פניה היה ברור: בצד השני לא עונים. ליתר דיוק, מנתקים.
כאלה אני מזהה מיד. בני משפחה של חולים במצב קשה תמיד נראים אותו הדבר — כאילו נעקרו מהחיים הרגילים שלהם בשלמותם, כמו שורש מהאדמה, ושכחו לשתול אותם מחדש. במחלקת טיפול נמרץ שכב בעלה, ארנון יערי. בן שישים וארבע, אירוע מוחי בליל שלישי. ראיתי אותו ברשימה: יציב אך קשה, מחובר למכונה, פרוגנוזה שמורה.
האישה הורידה סוף סוף את הטלפון וניגשה לדלפק.
— אני שולמית יערי. אני צריכה את הרופא המטפל של בעלי.
פרופסור אילני היה בסבב בנוירולוגיה. הצעתי לה להמתין. היא התיישבה על כיסא ליד החלון, בלי לפתוח את המעיל, והתיק לא עזב את ידיה. כך ישבה — נשענת אחורה, מביטה בנקודה אחת על לוח קריאת המטופלים. במנח הזה היה משהו מוכר מאוד, הבנתי אחר כך: כך יושבים אנשים שרק הפסיקו להאמין בדברים פשוטים.
כעבור חצי שעה ניגשה אליה אישה צעירה יותר. בת ארבעים בערך, שיער קצוץ, בג'קט אפור מעל חלוק רפואי. מהאופן שבו שולמית הרימה את הסנטר, ציירתי לעצמי בקלות מי זו. חברת משפחה? לא. מבט ישיר מדי, עמידה פתוחה מדי. קרובת משפחה.
— רינת, — הנהנה שולמית ביובש.
— נו, מה אומרים? — קולה של רינת היה נמוך, שקט. — אמא התקשרה אליי אבל הייתי במחלקה, לא שמעתי.
— בינתיים כלום חדש.
הן דיברו בשקט, אבל האקוסטיקה במיון כזאת שכל מילה מקפצת מהאריחים כמו כדור מהקיר. לא הצתתי לאוזן. אבל שמעתי הכול.
רינת התכופפה קרוב יותר:
— שולמית, הוא בטיפול נמרץ כבר יממה שנייה. אם תצטרכי חתימה על הליך רפואי — תתקשרי אליי מיד. אני הבת שלו, לא… זרה.
שולמית לא ענתה מיד. הביטה בלוח, תיפפה באצבעות על התיק.
— אני יודעת שאת הבת שלו, רינת. וגם אמא שלך — בעבר — יודעת את זה. אבל את החתימות על ההליכים נותנת אני. אני אשתו.
השתררה שתיקה שבה טבעה צפירת אמבולנס תורן.
— אשתו, — חזרה רינת, כאילו טעמה את המילה. — אשתו. וידעת שהוא שילם במשך חצי שנה תשלומים חודשיים על הכימותרפיה של אמא? ארבעים ושתיים אלף שקל. כל חודש. מהחשבון המשותף. שלך, אגב.
שולמית פתחה את התיק. ראיתי רק את ידיה — לבנות מאוד, בשלווה כמו של חרסינה. היא שלפה דף נייר כתוב מלמעלה למטה.
— ידעתי, — אמרה. — אני עצמי העברתי את הכסף.
רינת קפאה.
— מה?
— אביך המשיך לשלם על הטיפול של אילנה אחרי הגירושים. את לא ידעת את זה? מוזר. בדרך כלל את סופרת היטב כסף של אחרים. בספטמבר לקחת חמישים אלף מהקופה של הסדנה שלו בקריית אתא. לקחת? או שלקחת בלי לשאול?
בשלב הזה קמתי והלכתי לארון התיקים. לא כי נבהלתי. פשוט שיחה כזאת לא צריך לשמוע אפילו דרך האקוסטיקה. אבל, בכנות, סקרנתי נורא. עלעלתי לאט בתיקים ובכל זאת שמעתי כל מילה.
רינת דיברה בטון של מי שלא רגילה להתנצל:
— זה עניין משפחתי.
— עכשיו זה עניין משפחתי, כן? כל חצי השנה הזאת שאת מנסה להוכיח שאין לי זכות להחליט על גורלו של אביך, הגשת ארבע פעמים בקשות לבית המשפט. בקשות עם חתימות.
— את בידדת אותו. את מסיעה אותו בין הקליניקות שלך כמו חפץ.
— הוא עצמו חתם על סירוב לקשר איתך, רינת. תראי.
שולמית הניחה את הדף על ברכיה, פתחה אותו. הצצתי הצידה. על טופס המחלקה הרפואית עמדה חותמת מוכרת וחתימה — ראיתי אותה ביומן: ארנון יערי. קצת רועדת, אך ברורה.
רינת הלבינה.
— זה זיוף.
— זה כתב היד של אביך. והנה עותק הפרוטוקול. הוא ביקש לא לחשוף את מיקומו ולא למסור לך מידע. לפני שלושה שבועות.
— את הכרחת אותו לחתום!
שולמית סגרה את התיק.
— אני הכרחתי אותו לחיות. את מביאה חיתולים ומיץ. אני — מביאה החלטות. ואני לא אתן לך להיכנס לטיפול נמרץ רק כי את חושבת שאת "המשפחה האמיתית", ואני לא.
רינת צעדה קרוב יותר. קולה נשבר:
— ואת יודעת שהוא התקשר אליי ביום האירוע? עשר דקות לפני שנפל. יודעת מה הוא אמר?
שולמית שתקה.
— הוא אמר: "בואי, קחי אותי". ביקש. ממני. שאקח אותו. מבינה?
לראשונה באותו בוקר ידה של שולמית רעדה. היא לחצה את קצה התיק עד שפרקי אצבעותיה הלבינו. אבל קולה נשאר יציב.
— אם היית באה אז, במקום להתחיל לאסוף חתימות, הוא אולי היה עכשיו מדבר במחלקה רגילה. ולא שוכב מחובר למכונה.
רינת נרתעה לאחור.
— את…
— אני, — הנהנה שולמית. — בדיוק אני. זאת שיושבת פה מאז שש וארבעים ומחכה לרופא. ואת יכולה ללכת לניירות שלך. הם יעזרו לך יותר.
רינת עמדה כמה שניות, שפתיה קפוצות לקו דק. אחר כך הסתובבה בחדות ויצאה. הדלת נטרקה.
הנחתי בזהירות את התיק חזרה על המדף, וחזרתי לדלפק. היה צריך להתקשר למעבדה. היה צריך להסתכל ביומן. אבל אני לקחתי עט ושמתי נקודה עבה בסוף השורה שבה נכתבה שעת הקבלה. פשוט כדי לא להביט לכיוונה.
פרופסור אילני הגיע אלינו בתחילת תשע. שולמית קמה לקראתו — ומהבעת פניה הבנתי לפתע שכל האיפוק הפלדתי הזה עולה לה בכימותרפיה משלה. רק מסוג אחר.
לא ידעתי את כל פרטי הסיפור עד הסוף, אבל השלמתי אותו בערב, אחרי המשמרת, בראש שלי. משפחה שהתפצלה לא בשערורייה, אלא בבגידה שקטה שחותמים עליה קצת קצת כל יום. בת שבטוחה שיש לה זכות. אישה שבטוחה שיש לה חובה. וגבר ביניהן, שהתנתק מהכול חוץ מהמכונה.
כעבור שבועיים העבירו את ארנון יערי מטיפול נמרץ. כשהשולמית הגיעה לקבלה לקבל טופס "שחרור מטיפול גריאטרי", היא לבשה את אותו קשמיר. אבל בידיה כבר לא היה התיק. רק מפתחות הרכב.
— נו, מה שלומו? — שאלתי, בלי להתאפק.
— אוכל לבד. מתגעגע לסדנה. אומר שריח המוסך מרפא יותר מהר מתרופות.
חייכתי אליה. בפעם הראשונה בכל הזמן הזה. והיא חייכה בחזרה.
כעבור חודש שמעתי מקולגה מהשירות הסוציאלי שרינת הגישה ערעור על החלטת אביה. הערעור נדחה. ארנון, שכבר שוחרר, הגיע בעצמו לבית המשפט, ישב מול בתו ואמר לפרוטוקול משפט אחד בלבד: "אני לא רוצה שיקחו אותי. עכשיו אני בוחר בעצמי איפה לגור."
שולמית לא שמחה לאיד. שכנה במחלקה סיפרה שביום ההחלטה היא עמדה ליד החלון והביטה איך הרוח בגן בית החולים מגלגלת עלים צהובים על האספלט, אחד אחרי השני, כאילו סופרת אותם.
אני זוכרת אותה כך — לא בפתח הדלת עם התיק, אלא ליד החלון, בלי שום דבר בידיים, סוף סוף.
