עשרים ושתיים דקות אחרי שהרב סיים את תפילת הקדיש, בעלי אמר שהוא רוצה להתגרש. לא רמז, לא שיחה — משפט אחד, קצר. בבית הקברות עוד לא הספיקו ליישר את הפרחים על הקבר הטרי.
אני זוכרת שלא בכיתי. הורדתי את הטבעת והנחתי אותה על השולחן ליד כוס התה שלו, שהספיקה להתקרר. אחר כך קמתי, הלכתי למטבח ושמתי קומקום. המים רתחו בדיוק כשהדלת נטרקה מאחוריו.
‒שבוע אחר כך התברר שהוא כבר חצי שנה מנהל רומן עם מישהי מהעבודה. הוא פשוט חיכה. חיכה שאמא תמות כדי לא להיראות כמו מפלצת. יפה מצידו, לא? איזה רגיש.
גרנו בתל אביב, בדירה שכורה ברחוב יהודה הלוי, ממש מול המספרה של אבי. אבי, שהיה גם העד שלי בחתונה וגם הראשון שאמר לי שהבחור הזה לא בשבילי. "את רואה איך הוא מסתכל עליך? כמו על רהיט," אמר לי פעם. לא הקשבתי. הייתי בת עשרים ושבע וחשבתי שאני יודעת הכל.
הדירה הייתה שכורה על השם שלו, כי לי הייתה דירה אחרת — דירה של סבתא שלי בשוק מחנה יהודה, ירושלים. ירושה. חדר שינה אחד, מרפסת קטנה עם תריסים כחולים, ובניין בלי מעלית, אבל במקום הכי טוב בעיר. השוכרים שילמו 4,800 שקל בחודש, והכסף נכנס לחשבון משותף שלנו כבר ארבע שנים. הוא תמיד התעקש על זה. "המשפחה שלנו," הוא היה אומר. "העתיד שלנו."
אחרי הגירושים הוא ניתק את הטלפון. אח שלו, רונן, כתב לי הודעה אחת: "תפסיקי לקפוץ, לקחו לך את הראש יותר מדי." ואז חסם גם הוא.
עברו כמעט חצי שנה. למדתי לחיות עם השקט. לפעמים הייתי קמה בלילה והולכת למטבח פשוט כדי לשמוע רעש של קומקום — ההרגל היחיד שמר עליי בשפיות.
ואז, ביום חמישי בערב, הגיעה שיחת טלפון מפקידת הבנק. קול קר, כזה שמדבר מהר כדי לא לבזבז זמן.
‒גברת ברק? מדברת מיכל מהבנק. יש לנו הוראת קבע שלא כובדה בחשבון שלכם. סכום של שמונה מאות שקל. אנחנו צריכים לדעת אם להוריד את זה מהחסכונות.
לא הבנתי כלום. הלכתי לסניף בבוקר. הסתבר שהוא נכנס לחשבון המשותף ביום שני, הפך אותו לחשבון שלו בלבד, והעביר את כל מה שהיה בפנים — 218,000 שקל — לחשבון חדש בבנק אחר. החוזה של הדירה נרשם אוטומטית, כי השוכרים חידשו לפני חודש והחשבון השני לא עודכן. וכך, בלי לשאול, הוא הפך את הירושה של סבתא שלי למכונת מזומנים שלו.
עורך הדין שלי שלח מכתב. הוא ענה דרך שלו: "תוכיחי."
עורך הדין משך בכתפיו. הוא אמר שהסיכוי קטן, שהמשפט יימשך שנתיים לפחות, שאולי עדיף פשרה: חצי ממה שייכנס. לקחתי נשימה עמוקה, אמרתי לו שאני אחשוב, והלכתי הביתה.
שלושה שבועות ישבתי על זה. לא ישנתי. לא אכלתי כמו שצריך. ואז הגיע הרגע.
התקשרתי למנהל בנק הפועלים, סניף ירושלים מרכז. ביקשתי לסגור את הוראת הקבע הישנה. ואז הרמתי טלפון למתווך, משה, שהכיר את סבתא שלי עוד מהימים שהיא הייתה מוכרת שם תבלינים.
‒תקשיב, אני צריך שתמצא לי דיירים חדשים. אבל מהסוג המיוחד.
משה שאל מה זה אומר.
‒שאלה אחת: יש לך מישהו שבאמת צריך דירה כזאת?
הוא שתק שניה. "יש לי זוג מהדרום, עם שלושה ילדים. הם גרים אצל ההורים שלה כבר שבעה חודשים."
‒מה הם עושים?
‒הוא נהג אגד, היא אחות בסורוקה.
‒תביא אותם מחר. השכירות תהיה אלפיים שקל. לא שקל יותר.
משה חשב שנפלתי על הראש. בשוק, דירה כזאת הולכת בחמישה או שישה אלף. אמרתי לו שזה בדיוק המחיר הנכון.
באתי למחרת עם חוזה מוכן. ישבנו שלושתנו במטבח הצר, מעל שולחן מכוסה מפה דהויה. הדיירים הישנים כבר פינו. האישה, רותי, הסתכלה עליי כמו שרואים מישהו שהשתחרר מבית חולים.
‒למה? שאלה. סתם ככה, למה?
לא עניתי ישר. שתקתי רגע, הסתכלתי על שלושת הילדים, שעמדו במרפסת הזאת עם התריסים הכחולים, והבטאתי בהם — באמת הבטאתי.
‒כי היה פה פעם מישהו אחר, שהאמין בי כשאף אחד לא האמין, ואני רוצה שזה ימשיך.
כשהלכתי משם, עצרתי ליד הפח הירוק בפינה, הוצאתי את המפתח הישן של הדירה, וזרקתי אותו פנימה. המפתח צלצל פעם אחת, כמו מטבע קטן, ונעלם בין הקופסאות.
אחר כך נסעתי לבנק. הכסף החדש ייכנס לחשבון פרטי, נקי, בלי שום שותף. והחסכונות? את ה-218 אלף הוא לא יחזיר. אבל השכירות שתחתום מהיום תהיה ריקה מכסף. רק מים, ארנונה ועמלות.
כעבור שבוע הוא התקשר. בפעם הראשונה זה היה המספר שלו, לא מוסתר. לא עניתי. בפעם השנייה השאיר הודעה. קולו רעד ככה שמעולם לא שמעתי אצלו.
"מה עשית עם הדירה? מה זאת אומרת אלפיים שקל? את משוגעת?"
התקשרתי למשה.
‒תגיד לו שזה נגמר. שאין מה לדבר עליו.
ואז, בפעם הראשונה מזה חודשים, קמתי בבוקר בלי להרגיש שהאוויר בתוך החזה שלי עשוי מזכוכית. לבשתי שמלה צהובה, ישבתי במרפסת עם כוס קפה שחור, והסתכלתי על הרחוב. המספרה של אבי עוד הייתה פתוחה. הוילון האדום זז ברוח.
אני לא יודעת אם זה נחשב נקמה. אני יודעת שזה נגמר.
