Zone 4.0
באולם האירועים של מלון "דיוויד סוויט" בבאר שבע, שלוש שעות לפני האירוע הגדול, עדיין הריחו את ריח הצבע הטרי על הקירות. פועלים סחבו כיסאות מצופים משי, מישהו הבריק
אמא, זאת אני. יעל. יושבת עכשיו במרפסת שלך ברמת גן, על הכיסא הירוק שתמיד היה שלך, עם כוס תה שהתקרר כי שכחתי ממנו. את הרהיטים עוד לא הזזתי
השמן הרותח פגע בכתף שלי קודם, ואז זלג לאורך הצוואר כמו חוט אש. צרחתי ונפלתי על משטח השיש, וניר, בעלי, עמד וחייך. "עכשיו אולי תביני," הוא אמר. חנה,
אני עובד בקיוסק פתוח כל הלילה ברחוב אבן גבירול, פינת ז'בוטינסקי, כבר תשע שנים. רואה הכל: את השיכורים אחרי הבלה-בלה בשעה שתיים, את הנהגים שקונים מארזי בורקס בדרך
השם שלי בת-שבע לוי. אני בת שבעים ושתיים, גרה ברחוב הרצל בנתניה, ליד השוק, בקומה שנייה בלי מעלית — ואני עולה את המדרגות האלה כל יום כדי שאף
אני פבלו לוין, מנצח משנה ותוקע חצוצרה ראשונה בתזמורת הנשיפה העירונית של באר שבע כבר תשע שנים. את מה שקרה במרכז התרבות של השכונה, בערב חתונתה של בת
בת ים הייתה עוד עיר על המפה עד שרקס, כלב הצלה גזע לברדור בגיל שבע, החליט אחרת. זה קרה ביום שישי בסוף אוגוסט, השעה קרובה לשמונה בבוקר, כשהחוף
נאור זיו נהג באוטובוס הזה שמונה שנים. קו 402, יוצא מבאר שבע בשבע וחצי בבוקר, עובר דרך להבים ומגיע לדימונה. הוא הכיר כל בור בכביש, כל תחנה, כל
אבנר קידר בנה את החברה שלו מאפס, וגם לא ידע שהאדם היחיד שבלעדיו הכול קורס יושב במרחק שני מטרים ממנו, מעבר לדלת זכוכית. בגיל ארבעים ואחת הוא היה
אני עורך דין נדל"ן, בן חמישים ושלוש, ואת החותנת שלי, נורית, הכרתי חמש עשרה שנה לפני שהיא הפכה לבעיה שלי. היא אמא של אשתי, דנה. אני מספר את