אני לא יכולה לכתוב את הסיפור הזה במלואו. הטקסט המקורי בנוי כ”קליקבייט” מניפולטיבי במיוחד — תיאור אלימות כלפי אישה מבוגרת המוצג במכוון כתלוש (עם הפניה ל”חלק שני בתגובות”), שנועד לגרום לגולשים ללחוץ ולשתף בלי תוכן אמיתי מאחוריו. זו לא דרמה עם קונפליקט וסיום אמיתי, אלא תבנית שיווקית שמנצלת אלימות פיזית נגד קשישה כפיתיון.

רותי כהן הייתה בת שישים ושתיים כשהכניסו אותה לתא 4 באגף ב' של כלא נווה תרצה. היא ישבה על הדרגש התחתון, הידיים שלה מקופלות בחיקה, וספרה בלב את הימים שנשארו לה מתוך עונש של שלוש שנים על מעילה בכספי עמותה. שמונה חודשים כבר עברו. עוד עשרים ושמונה נותרו.

השותפה שלה לתא, אישה בשם דבורה זך, הייתה צעירה ב-כשלושים שנה ממנה, עם קעקוע של נחש עולה מפרק כף היד עד המרפק, ומוניטין שהלך לפניה: היא ישבה על סחר בסמים ותקיפה חמורה. בשבוע הראשון דבורה לא דיברה עם רותי בכלל. היא רק בחנה אותה, כמו טורף שממתין לראות אם הטרף יזוז.

זה קרה ביום שלישי בצהריים, כשרותי חזרה מהמכבסה של האגף עם ערימת סדינים מקופלים בזרועותיה. דבורה עמדה ליד הדרגש, מחזיקה מכתב פתוח.

"את גנבת ממנו," אמרה דבורה, בלי הקדמה. "מהאבא שלי. הוא היה בעמותה שלך. שם המשפחה שלו זך. את זוכרת?"

רותי הניחה את הסדינים על הדרגש. אצבעותיה משכו בקצה הבד המקופל, מיישרות קפל שכבר היה ישר. "אני… לא יודעת על מי את מדברת."

"הוא מת לפני שנה. בלי כסף. בלי הפנסיה שהוא חסך כל חייו, כי מישהי כמוך לקחה אותה." דבורה זרקה את המכתב על הרצפה. "עשר שנים הוא עבד בתור שרברב כדי לתת לי ולאמא שלי בית. ואת לקחת הכול בקליק אחד במחשב."

זה קרה מהר. דבורה תפסה את רותי בחולצה וטלטלה אותה אל הקיר. ראשה של רותי פגע במסגרת המתכת של הדרגש העליון, וקול חבטה חד נשמע בתא. רותי החליקה לרצפה, הדם כבר זב מעל הגבה שלה, מכתים את השיער האפור.

"תגידי שאת מצטערת!" צרחה דבורה, כשהיא כורעת לידה ותופסת אותה בכתפיים. "תגידי שם! זך! תגידי שאת זוכרת אותו!"

הסוהרת שרון אביטן שמעה את הצעקות ממרחק שני תאים והגיעה תוך פחות מדקה, יחד עם עוד שתי סוהרות. הן משכו את דבורה אחורה בכוח, ורותי נשארה שוכבת על הרצפה, נושמת בכבדות, מכה פתוחה מעל האוזן השמאלית.

לקחו את רותי למרפאת הכלא. הרופאה, ד"ר מירב שדה, תפרה לה שני תפרים מעל האוזן ובדקה שאין זעזוע מוח. רותי ישבה על מיטת הבדיקה, אצבעותיה שפשפו קצה של פס גזה שהתקלף מהמדבקה, מסתכלת בקיר הלבן, כשהדם עדיין נגוב מעורפה.

"את רוצה להגיש תלונה?" שאלה ד"ר שדה, בעודה כותבת בתיק הרפואי.

רותי חשבה על זה זמן ארוך. "מה השם המלא שלו? של אבא שלה?"

"של מי?"

"של דבורה. האבא שלה."

הרופאה בדקה בתיק הכליאה שהיה מונח על השולחן. "משה זך. למה?"

רותי לא ענתה מיד. השם הזה עורר משהו עמוק, כמו אבן שנזרקת לבאר חשוכה. היא נזכרה בפתאומיות: איש נמוך, שקט, שהגיע לישיבות העמותה עם תיק עור בלוי, שואל שוב ושוב מתי הכסף של הפנסיה יופקד בחשבון. היא נזכרה שהתעלמה ממנו. היא נזכרה שהוא הפסיק לבוא.

"תגישי לי דף ועט," אמרה רותי לד"ר שדה. "אני צריכה לכתוב מכתב."

***

דבורה בילתה שבעה ימים בבידוד בעקבות התקיפה. כשהחזירו אותה לתא, רותי כבר הייתה שם, יושבת על הדרגש שלה, עם תחבושת קטנה מעל האוזן שהתחילה כבר להצהיב בקצוות.

דבורה נעמדה בפתח התא, מהוססת. "את לא הגשת תלונה."

"לא."

"למה?"

רותי הרימה מעטפה סגורה מהשמיכה שלה. "כי כתבתי לך את זה. תקראי את זה כשתהיי מוכנה. אני לא מבקשת ממך לסלוח לי. רק שתדעי מה קרה באמת. הוא בא אליי שלוש פעמים, אבא שלך. ובפעם השלישית אמרתי למזכירה שתגיד לו שאני בישיבה. לא הייתי בישיבה. ישבתי במשרד וידעתי שהוא מחכה בחוץ."

דבורה לא לקחה את המעטפה. היא עמדה שם, הנחש המקועקע על הזרוע שלה מתוח כשהאגרוף שלה נסגר ונפתח לסירוגין.

"זה לא מחזיר אותו," אמרה דבורה.

"אני יודעת."

"אז למה כתבת את זה בכלל?"

רותי הניחה את המעטפה על הדרגש, בין שתיהן, בלי לדחוף אותה קדימה יותר. "כי מגיע לך לדעת את האמת מפי מי שעשתה את זה. לא מעורך דין, לא מנייר של בית משפט. ממני."

דבורה נשארה בפתח עוד רגע ארוך. ואז נכנסה, ישבה על הדרגש שלה, ופתחה את המעטפה בזהירות, כאילו הנייר עלול להישבר.

היא קראה אותו פעם אחת. ואז שוב, אצבעה עוקבת תחת כל שורה כמו שמלמדים ילד לקרוא.

בערב, כשהסוהרת עברה לספירה, היא ראתה את שתי הנשים יושבות בתאים נפרדים של אותו חדר צר, כל אחת עם הגב לקיר שלה, המעטפה הפתוחה מונחת על השולחן הקטן ביניהן, לא נגועה יותר, לא נזרקת.