איתי מעולם לא תכנן לאמץ כלב. הוא היה בן ארבעים ושתיים, רווק מושבע, בעלים של רשת מספרות לכלבים בתל אביב — כן, האירוניה לא נעלמה ממנו — ואדם שכל חייו נסבו סביב דבר אחד: הצמיחה של העסק. המשרד שלו ברחוב החשמונאים היה תלוי כולו בתמונות של סניפים חדשים, גזרי עיתונים על זכיות במכרזים, ולוח שנה עמוס בפגישות שלא השאירו מקום לנשימה.
היו לו שלוש מכוניות. ב.מ.וו X6 שחורה לימי ראשון, מזראטי לבנה לפגישות עם משקיעים, וטויוטה קורולה אפורה — ליתר. בכל בוקר, כשהיה יורד לחניון התת-קרקעי בבניין שלו בשדרות רוטשילד, היה בוחר לפי מצב הרוח. זה היה הטקס הקטן שלו, הדרך שבה הרגיש שהגיע לאנשהו.
עד אותו ערב חמישי בנובמבר.
הוא נסע צפונה בכביש החוף, חזרה מפגישה עם זכיין פוטנציאלי בנתניה. השעה הייתה כמעט אחת עשרה בלילה, הרדיו ניגן שיר ישן של אריק איינשטיין, והגשם הראשון של החורף התחיל לטפטף על השמשה. ואז, בדיוק לפני מחלף הרצליה, הוא ראה משהו קטן וכהה מתגלגל לשול הכביש.
בלם. טוב, כמעט בלם. המכונית עצרה עשרה מטר אחרי הגוף הקטן.
הוא יצא בריצה, הלב דופק, ומולו — גור מעורב, בן חודשיים אולי, כולו בוץ ורעד, עם אוזן אחת מקופלת. הגור ישב בשלולית והביט בו כאילו חיכה בדיוק לו.
"אתה יודע כמה מסוכן פה, אידיוט קטן?" שאל איתי בקול רם, בלי לדעת אם הוא מדבר אל הגור או אל עצמו.
הגור נבח פעם אחת, קצר וצורם, ואז התעטש.
איתי הכניס אותו למעיל, התיישב בחזרה באוטו, והתקשר לווטרינר התורן במרפאה ברמת השרון. "מצאתי כלב. לא — גורה, אני חושב. לא, לא שלי. כן, אני בדרך."
כשהתקשר למחרת בבוקר לומר שלא יבוא למשרד, המזכירה שלו, מיכל, שאלה אם הוא חולה. הוא הביט בגור, שישן על הכרית ליד ראשו, ואמר: "לא. אני פשוט… יש לי כלבה."
בחודשים הראשונים הוא עדיין סיפר לעצמו שזה זמני. "רק עד שתמצא בית," אמר לה בזמן שניקה אחריה את הפינה בסלון. "רק עד שתתחזקי," אמר כשרכש לה אוכל פרימיום ב־180 שקל לשק. "רק עד החורף," אמר כשקנה לה מיטה מחוממת של חברת "פטסיטי" בפתח תקווה.
ואז הגיע הרגע שבו הפסיק לומר את זה.
הוא קרא לה שׁוּנִית — כמו "שונית אלמוגים", כי היא הייתה קטנה וצבעונית ובלתי צפויה. והשם הזה, מתברר, היה נבואה.
כי שונית שינתה הכול.
קודם כל, לו"ז העבודה. הפגישות שנמשכו עד תשע בערב נעלמו. "אני צריך להאכיל את הכלבה," היה אומר, ואנשים שהיו רגילים לשמוע "אני צריך לסגור עסקה" הביטו בו מוזר. אחר כך, סדרי העדיפויות. כשנסע ליריד המקצועי השנתי בברצלונה, בילה חצי מהיריד בחנויות לבעלי חיים באזור גראסיה, מחפש רצועה מיוחדת שלא מצא בארץ. וכשחזר, המזוודה הייתה מלאה בצעצועים.
"אתה יודע שאתה מדבר עליה כל הזמן, נכון?" אמר לו אחיו הצעיר, יואב, בארוחת שישי אצל אמא שלהם בראשון לציון. "יואבי, תקשיב," ענה איתי, "היא חכמה יותר מחצי מהמנהלים אצלי."
אבל השינוי הגדול ביותר היה במשהו שלא סיפר לאף אחד.
כשהיה לבד בדירה, בלילות, ולפני שונית הוא היה גולל בטלפון או עובד על מצגות — עכשיו הוא ישב על הרצפה, עם הראש שלה על הברך, וסתם נשם.
יום אחד הוא מצא בארון קרטון ישן ובו תמונה ממסגרת ראשונה שפתח בדרום העיר, לפני חמש עשרה שנה — הוא בן עשרים ושבע, עומד ליד כיסא מספרה יחיד, סרט אדום עדיין תלוי על הדלת. הוא לא מחייך בתמונה. הוא בוהה במצלמה בפנים רציניות, כמו מישהו שסופר את הכיסאות ומתכנן את הכיסא הבא. הוא תלה את התמונה בפינת הסלון, ליד ספת הכלבה, והביט בה כל ערב כמה דקות לפני השינה.
שונית גדלה. האוזן המקופלת נשארה מקופלת, מה שגרם לה להיראות כאילו היא תמיד קצת מופתעת. היא למדה לשבת, ואז להתהפך, ואז לפתוח דלתות. איתי מצא אותה על השיש במטבח פעם אחת, אוכלת מהסיר. הוא לא ידע אם לכעוס או לצלם.
ואז, לפני כשנתיים, היא חלתה.
זה התחיל בזה שהיא הפסיקה לאכול. "תיאבון ירוד," אמרה ד"ר גבע, הווטרינרית הקבועה שלו ברמת השרון. "נעשה בדיקות." הבדיקות עלו 3,200 שקל. אחר כך צילום רנטגן — עוד 1,800 שקל. אחר כך אולטרסאונד, ועוד חשבון. ואז, בטלפון, ד"ר גבע אמרה את המילה שכל בעל כלב מפחד ממנה: "גידול."
"ממאיר?" שאל איתי.
"אנחנו צריכים לנתח. זה דחוף. הניתוח עצמו, עם האשפוז, יעלה בסביבות 22,000 שקל."
הוא בדק את חשבון הבנק שלו באותו ערב. רוב ההון שלו היה נעול במניות של הרשת ובנדל"ן — נזיל היה רק מה שנשאר בעו"ש, ואחרי חודש של הוצאות לא צפויות הוא עמד במינוס של כמעט 4,000 שקל. הוא לא רצה לחכות לפדיון תוכניות חיסכון ולא רצה לבקש הלוואה. המכוניות היו הדבר הכי מהיר שיכול היה להפוך לכסף מזומן באותו שבוע.
הן נמכרו תוך שבוע. את הב.מ.וו קנה בחור מירושלים שהתמקח על המחיר כמו על פלאפל בשוק מחנה יהודה. המזראטי — עורך דין מהרצליה פיתוח שלא שאל שאלות. הקורולה נמכרה לשכן מהקומה למעלה, שביקש הנחה כי "אנחנו שכנים". איתי נתן לו 5,000 שקל הנחה בלי להתווכח, כי הוא רק רצה שהעניין ייגמר ושיהיה לו הכסף בחשבון עד יום חמישי.
הניתוח נערך בבית חולים וטרינרי בכפר סבא. שבע וחצי שעות. איתי ישב בחדר ההמתנה עם קפה קר, חולצה מזיעה, והפלאפון דולק אבל הפוך. כשד"ר גבע יצאה לבסוף, עם מסיכה על הפנים וידיים אדומות, היא אמרה: "הוצאנו הכול. היא תהיה בסדר."
הוא ישב על הרצפה בבית החולים ובכה. לא בשקט. ממש בכה, כמו שלא בכה מאז שאבא שלו נפטר. שׁומֶרֶת הלילה, אישה מבוגרת בשם עליזה, הגישה לו כוס מים בלי מילה. הוא שתה. היא נעלמה חזרה.
שונית התאוששה. לאט, אבל התאוששה. ובזמן ההוא, משהו באיתי השתנה סופית.
לא רק סדרי העדיפויות. אלה הכול. הוא העביר את ניהול הרשת למנכ"לית ששכר, אישה יעילה בשם שירה, והודיע שהוא לוקח צעד אחורה. "אתה פורש?" שאלו אותו. "לא," אמר. "אני חי."
הוא מכר את הדירה בשדרות רוטשילד ועבר לבית קטן עם חצר במושב ליד רעננה. הוא אימץ עוד כלבה, מבוגרת, בת תשע, שאף אחד לא רצה במקלט בראש העין. שונית ופיצי, כך קרא לה, מסתדרות מצוין. הוא מתחיל כל בוקר בטיול ארוך בשדות.
לפני שבוע, הוא קיבל טלפון מיזם צעיר שביקש עצה. "איך אתה עושה את זה?" שאל הבחור, "איך אתה מצליח לא להישרף בעבודה הזאת?"
איתי ישב בחצר. שונית שכבה לרגליו, הלשון בחוץ. פיצי ניסתה לתפוס זנב של לטאה שנעלמה מתחת לאבן.
"אין לי נוסחה," אמר איתי. "תתקשר אליי ביום ראשון, אני חייב לזוז."
"לזוז לאן?"
הוא כבר לא שמע את השאלה. הוא הביט בשתי הכלבות, קם מהכיסא, שאג "בואו!", ושתיהן זינקו אליו בבת אחת, נועצות טפרים על אבני החצר. הוא נכנס הביתה איתן, כשהטלפון עדיין דולק על השולחן בחוץ.
