עשר שנים עמדה אצלה בארון קופסה של נעלי עקב אדומות. עוד מהחתונה. נעליים שהיא קנתה אז בחנות בתל אביב, ברחוב אלנבי, שילמה עליהן ארבע מאות שקל — סכום שהיה לה אז כמעט משכורת שלמה. ומאז הן לא יצאו מהקופסה.
כי בעלה, עוד כשהיו רק מתחילים, אמר לה פעם אחת, בצחוק כזה, חצי צחוק: "את לא צריכה את זה. ככה את גבוהה ממני."
והיא צחקה אז. באמת צחקה. מה זה משנה, אמרה לעצמה. הוא בן אדם זהב, הידיים שלו, הדרך שהוא מסתכל עליה כשהוא חושב שהיא לא רואה. מה פתאום נעליים.
אבל הנעליים נשארו בקופסה. עברו איתן שלוש דירות, מפתח תקווה לראשון לציון, ומראשון לציון לחריש. בכל מעבר היא הוציאה את הקופסה מהארון, הסתכלה עליהן שנייה, והחזירה. הוא מעולם לא ביקש. היא מעולם לא נעלה. אבל משהו בה זכר.
הכול חזר אליה ביום חמישי אחד, לפני חודשיים בערך. ישיבה משפחתית אצל אחותו ברחובות, שישי בצהריים, חמין על השולחן, הילדים מתרוצצים בחצר. והיא קמה להביא מים מהמטבח, ושמעה אותו מדבר עם גיסו בפתח, חשב שלא שומעים.
"לא," הוא אמר, "היא הבינה מזמן. זה בסדר ככה."
"מה בסדר?" שאל הגיס.
"שהיא לא מגביהה. שהיא נשארת… אתה מבין. לידי."
ושניהם צחקו. כזה צחוק גברי, קצר, נמוך, מתחת לשפם.
היא עמדה עם כוס המים ביד וראתה את היד שלה לוחצת על הכוס כל כך חזק שהציפורן הלבינה. לא נכנסה. הסתובבה, הלכה לשירותים, ישבה שם על מכסה האסלה ובהתה באריחים. על הקיר היה תלוי לוח שנה של קופת חולים, ישן, מחודש מרץ. היא קראה את כל התאריכים בעל פה. ראשון, שני, שלישי. עד שנשימתה נרגעה.
בערב, בבית, הוא שאל למה היא שקטה. היא אמרה שנמאס לה מהחום. הוא הציע לסדר מזגן בחדר השינה. היא הניחה לו.
למחרת היא קמה מוקדם, הוציאה את הקופסה האדומה, נעלה את הנעליים ועמדה מול המראה. מהמטבח נשמע קולו: "קפה?"
היא יצאה ככה. נעלי עקב אדומות, עשרה סנטימטר, וכל מה שהיא הרגישה עם כל צעד במסדרון זה איך הרצפה מתרחקת. הוא ישב עם הטלפון, הרים ראש, וביצה של חביתה נותרה תלויה על המזלג.
"מה זה?" שאל.
"נעליים," היא אמרה. "חדשות."
הוא הניח את המזלג. "את יודעת איך אני מרגיש עם זה."
"איך אתה מרגיש," היא חזרה על המילים.
היא לא הרימה קול. זה היה הרגע שבו הבינה שהשקט שלה מפחיד אותו יותר מצעקה. הוא התחיל לדבר, מהר, על כמה שהוא אוהב אותה, כמה הוא לא התכוון, שזה סתם דיבורים של גברים. היא הקשיבה, ואצבעותיה מחליקות על משענת הכיסא, אחורה וקדימה, כמו שמנקים כתם שלא יורד. וכשהוא סיים, שאלה שאלה אחת:
"תגיד לי את האמת. כל השנים האלה, כשלא נעלתי — זה היה בגללי?"
הוא שתק. השתיקה הזאת אמרה הכול.
באותו ערב היא ישבה מול המחשב, פתחה את אתר של רשת נעליים, והזמינה עוד שלושה זוגות. עקבים. גבוהים. אדומים, שחורים, ועור נחש. שלחה לו קישור בוואטסאפ בלי מילה. הוא ראה את זה מהסלון, שמעה אותו נושף אוויר דרך האף.
החבילות הגיעו ביום שלישי. היא פתחה אותן, מוציאה כל נעל מהנייר כמו חפץ יקר. הוא עמד במטבח, חתך עגבנייה לסלט, והסכין עצרה באמצע.
"זה לא אני," אמר. "זה את. את כל השנים נזכרת שאני נמוך ממך. אני לא עשיתי כלום."
"נכון," היא אמרה. "אתה לא עשית כלום."
וכאן זה נגמר, חשבה. לא בריב, לא בצעקות. במילה אחת. היא הלכה לארון, הוציאה את כל החולצות שלו, קיפלה אותן יפה, הניחה בשקית. את נעלי הספורט שלו, את הגופיות. הכול מסודר, ערימה על ערימה.
"מה את עושה?" הוא שאל.
"אתה ישן אצל אחיך הערב."
הוא לא זז. עמד באמצע הסלון, נראה קטן פתאום, לא בגלל הגובה. בגלל שמשהו בו התקפל פנימה. היא ראתה את זה. ורגע אחד, שנייה, היא כמעט — כמעט — הושיטה יד. ואז היא נזכרה בלוח השנה בשירותים של אחותו, באריחים, בחמין שהתקרר.
"קח את הדברים," היא אמרה. "ואני אשלח לך כתובת של עורך דין."
באותו שבוע, כשפתחה את חוזה השכירות כדי לעדכן את חברת הביטוח, גילתה סעיף קטן שתמיד דילגה עליו: הדירה בחריש רשומה על שמו בלבד, למרות שהתשלום החודשי ירד כל השנים מהחשבון שלה. עשר שנות שכירות, עשר שנות משכורת שהלכו על קורת גג שלא הייתה שלה בעיניים של המדינה. היא ישבה מול המסך זמן ארוך, לא בוכה, רק סופרת בראש כמה זה יוצא בחודש כפול שתים־עשרה כפול עשר. אחר כך כתבה לעורכת הדין הודעה קצרה: "אני רוצה שנוסיף גם את זה לתביעה. את כל מה שהלך על הדירה. אני רוצה הכול בחזרה."
שבוע אחר כך היא הגיעה לעבודה עם הנעליים האדומות. פגישת צוות, כולם ישבו, והיא נכנסה אחרונה. זה היה מוזר לראות אותם מלמעלה. לא בצורה רעה. סתם — אחרת.
בהפסקה ניגשה אליה קולגה, אחת שבקושי דיברו קודם, ואמרה: "ואללה, יפה לך. מה קרה?"
"שום דבר," היא אמרה. "קמתי ככה."
באותו לילה, כשחזרה לדירה הריקה, היא עמדה מול המראה שבמסדרון, עדיין עם הנעליים, והסתכלה על עצמה. הרימה סנטר, כמו שלא הרימה כבר עשר שנים. ואז, לראשונה מזה זמן רב, היא חייכה — לא לעצמה במראה, אלא לאישה הגבוהה שהביטה בה משם.
