לילה של אלול, כתם רטוב מקפה בכתם על הריצפה שברחוב מונטיפיורי

— ילדה נולדה לך, ולא בן — אז תפני את הדירה, — הכריזה נילי מהסלון, ובאותו רגע היא כבר לא הייתה חמותה שבאה לביקור, אלא מישהי שבאה לגבות חוב.

זה קרה בשעה תשע וחצי בערב, בדירת שלושה חדרים ברחוב מונטיפיורי בתל אביב, מעל חנות פלאפל שסגרה כבר לפני שעה וריח השמן המטוגן עוד עלה מהחלון הפתוח. עידו החזיק בזרועותיו את התינוקת הישנה, נועה, בת עשרים ושמונה יום, מהודקת לכתפו. איה ישבה על קצה הספה, מנסה להבין אם זו בדיחה גרועה או שהיא שומעת נכון.

— נילי, בואי אני אכין קפה, — אמרה איה בעדינות, קולה עדיין רגוע. — את מהדרך, עייפה. נדבר בשקט.

— קפה שלך אני לא צריכה. באתי לעניין.

— אז בואי נדבר על העניין. רק בשקט, התינוקת עכשיו נרדמה.

— ואני צריכה עכשיו ללחוש בבית של הבן שלי?

עידו הכניס את נועה בזהירות לחדר השינה וחזר. הוא התיישב ליד איה, הניח את כף ידו על שלה. איה הרגישה את האצבעות שלו רועדות, אבל הקול שלו נשאר יציב.

— אמא, על מה בכלל את מדברת? איזו דירה, מה זה "תפני"?

— על זו שאתם יושבים בה, — נילי הצביעה על החדר בתנועת יד רחבה. — אני שמתי כסף על המקדמה. זוכר מי הושיט לכם יד אז?

— זוכר. והחזרתי לך עד השקל האחרון תוך שנה. יש לי גם קבלה, יש גם העברות בנקאיות.

— קבלה, — היא נחרה. — נייר. את הדם ואת העצבים מי יחזיר?

— נילי, אנחנו ממש אסירי תודה לך, — התערבה איה, מנסה לשמור על חום בקול. — באמת. עזרת לנו ברגע קשה. בואי לא נריב על כלום.

— זה לא כלום, — אמרה נילי בקור רוח. — זה שילדת בת במקום יורש. חיכיתי לנכד. למי להעביר את החברה?

איה נבהלה ומיהרה מבט לעבר בעלה. היא הייתה מוכנה לתלות הכול בגיל, באופי קשה. בפנים עוד בערה תקווה קטנה שהאישה תתעשת, שזה נאמר מתוך רוגז רגעי.

— את בכלל עוד לא ראית אותה טוב, — אמרה איה חרישית. — זו הנכדה שלך. הכי יפה בעולם.

— נכדות אני לא צריכה. אמרתי לעידו: קח את השקטה, מהמשפחה ההגונה. לא, הוא הביא את זאת.

— "זאת" קוראים איה, — הזכיר עידו, ובקולו הופיעה סוף סוף קשיחות.

— תקרא לה מלכה אם בא לך. לא הצליחה ללדת בן — אז שווה כלום.

— תפסיקי, — אמר.

— מה? — האם הסתובבה לעברו. — על מי אתה מרים קול? על אמא שלך?

— אני לא מרים קול, — אמר עידו לאט. — אני מבקש שתפסיקי. יפה. לפני שתגידי משהו שלא אפשר לקחת בחזרה.

— ואני לא מתכוונת לקחת שום דבר בחזרה. הילדה הזאת דלת אחת, אתה בית — דלת שנייה. את הדירה תעביר על שמי. נמצא לך אישה נורמלית, שיודעת ללדת בנים.

— נילי, — איה קמה, קולה עדיין רועד מהניסיון לשמור על שלום. — אני מבקשת ממך. בואי מחר.

— את עוד במשקפיים ורודים, כנראה. תארזי חפצים.

— זה הבית שלנו.

— זה הפינוק שלי, שנתתי לך במתנה. הפינוק נגמר.

עידו קם ועמד בין אמו לאשתו. הוא לא צעק. הוא פשוט חצץ בגופו, כמו שחוצצים מפני רוח.

— אז ככה, — אמר. — הדירה רשומה על שנינו, עלי ועל איה. את הכסף החזרתי לך. הקבלה, דפי הבנק, הכול בתיקייה שאת בעצמך עזרת לי פעם לסדר. אין על מה להתווכח כאן.

— אתה כפוי טובה…

— עוד לא סיימתי, — הוא הרים כף יד. — עכשיו העיקר. נועה היא הבת שלי. איה היא אשתי. ובבית הזה אף אחד יותר לעולם לא יקרא לה "זאת".

— עידו, — נילי הצרה עיניים, — אתה עכשיו בוחר באישה זרה נגד אמא?

— אני בוחר במשפחה שלי. ואני מבקש שתלכי. הדלת שם.

נילי שתקה כמה שניות, כאילו לא האמינה שהבן שלה מסוגל לזה. אחר כך שפתיה התעקמו בחיוך צר.

— אלך, — אמרה. — אבל עוד תרוצו אליי. בלעדיי אתם כלום. נראה איך תשירו בעוד חודש.

היא לקחה את התיק, ודלת הכניסה נטרקה כך שהקיר הפנימי, שעליו תלויה תמונת החתונה, זז סנטימטר ונשאר עקום.

עידו נשען על המשקוף ונשם. איה ניגשה אליו, אבל לא אמרה כלום — פשוט הניחה יד על הגב שלו, בין השכמות, איפה שהחולצה הייתה רטובה מזיעה.

שלושה שבועות עברו בשקט מוזר. נילי לא התקשרה. עידו לא התקשר אליה. איה חזרה לעבודה בחצי משרה במרפאת שיניים ברחוב אבן גבירול, ונועה עברה לגן פרטי קטן בשעות הבוקר. החיים נראו כמעט רגילים, חוץ מזה שבכל פעם שהטלפון של עידו רעד על השולחן, שניהם הביטו בו רגע לפני שהוא ענה.

הפעם הראשונה שנילי חזרה לא הייתה בטלפון. היא הגיעה בעצמה, ביום חמישי בצהריים, כשעידו היה בעבודה והבית היה ריק חוץ מאיה ונועה. היא לא צלצלה בפעמון — היא דפקה על הדלת בקצות האצבעות, בקצב ידוע, כמו שדופקים כשלא רוצים שהשכנים ישמעו.

איה פתחה עם נועה על הזרוע. נילי עמדה שם רזה יותר משהייתה, עם תיק נייר מקומת "שופרסל" ביד.

— לא באתי לריב, — אמרה מיד, לפני שאיה הספיקה לומר מילה. — באתי להביא לה בגד. וזה — היא הגישה מעטפה — זה ההחזר על מה שאמרתי. עורך דין אמר לי שאין לי שום זכות בדירה הזאת. שלחתי לו את כל הניירת. גם את הקבלה שעידו שמר.

איה לקחה את המעטפה בלי לפתוח אותה. היא לא הזמינה את נילי פנימה. עמדה במשקוף, נועה נאנחה בשינה על כתפה, וריח של תבשיל שכנים — עוף עם תפוחי אדמה — עלה מהחדר המדרגות.

— את יכולה להיכנס לחמש דקות, — אמרה איה בסוף. — אבל אם תגידי משהו על "בן" ו"יורש" — תלכי מייד. בלי דיבורים.

נילי נכנסה. היא לא ישבה. היא עמדה ליד המראה במסדרון והביטה בנועה מרחוק, כמו מישהי שמתביישת להתקרב יותר מדי.

— היא דומה לעידו כשהיה תינוק, — אמרה בסוף, קול נמוך, כמעט לא שלה.

— כן, — אמרה איה. — אני יודעת.

זה לא היה פיוס. זו הייתה רק שביתת נשק, שבועיים לפני החגים, כשנילי כבר הבינה שהאיום שלה בליל השבת ההוא לא הזיז אף אחד ממקומו — ושהבית שאיימה לפנות מעולם לא היה שלה לקחת.

הדבר שקבע את הסוף לא היה שיחה, אלא ניר. חודשיים אחר כך, בסוף אוקטובר, כשעידו קיבל מכתב מהטאבו על עדכון רישום הבעלות — הוא ואיה, חצי־חצי, שם שהיה רשום שם כבר שלוש שנים אבל נילי מעולם לא באמת האמינה בו — הוא הדפיס אותו, שם אותו בתיקייה השקופה ליד הקבלה הישנה והעברות הבנק, וכשנילי שאלה שוב, בפעם האחרונה, בטלפון, "אז מה, לא תעביר את זה על שמי אף פעם?" — הוא ענה לה בפשטות:

— לא. זה שלנו. של איה ושלי. ושל נועה כשתגדל.

הוא לא הרים קול. הוא פשוט סגר את התיקייה, שם אותה בארון המסמכים, ונעל אותו במפתח הקטן שתמיד היה תלוי על הקרס ליד הדלת.

נועה, בת חמישה חודשים אז, ישבה על השטיח וגיחכה לצעצוע מפלסטיק שנפל לה מהיד בפעם השלישית. איש לא הגיב לזה כמו לאסון.