אף אחד לא יעזוב עם תפוח אחד לפני שכולם יבינו מי הבעלים של הבוסתן הזה.
הגעתי למושב ברבע לשש בבוקר, לפני החום. תכננתי לקטוף את הזן המוקדם — אלה שהבשילו ראשונים על הענפים התחתונים, הכי מתוקים. אבל עוד לפני שפתחתי את שער הברזל, שמעתי קולות מהחצר.
אבא של בעלי, יוסי, עמד באמצע השביל והחזיק דף עם שרטוט שמישהו צייר בטוש. לידו עמדה אחותו של אלון, מיכל, עם ארגזי פלסטיק ריקים. ואחיו הצעיר, עומר, כבר הספיק לפרוס יריעת ברזנט מתחת לעץ השסק, כאילו הוא עומד לקטוף זיתים במטע שלו.
— בוקר טוב, — אמרתי, והנחתי את התרמוס על הגדר. — מישהו יכול להסביר לי מה קורה פה?
מיכל הסתובבה אליי עם החיוך הזה שלה, זה שאומר 'אני כבר סידרתי הכול'.
— באנו לעזור לך עם הפרי, — היא אמרה בטון מתפנק. — אבא שלח לנו את החלוקה. לי יש את שורת האפרסקים, לעומר יש את הליצ'י, ולדודה רינה יש את הפינה של הרימונים.
— אף אחד לא נוגע בעץ אחד, — אמרתי, בלי להרים את הקול. — הבוסתן הזה רשום על שם סבתא שלי עוד מ־1974. ואני היחידה שיורשת אותו.
יוסי קיפל את הדף והכניס אותו לכיס החולצה. הוא לא הביט בי.
— זה רכוש משפחתי, — הוא אמר. — לא שלך.
הבוסתן נמצא במושב ליד גדרה. סבתא שלי נטעה אותו במו ידיה, עץ אחרי עץ, כשבעלה עזב אותה עם שלוש בנות ותיק של חובות. היא השקתה את השתילים במים שאספה מדוד הגג. אני זוכרת אותה עומדת שם, בת שמונים, עם מזמרה ביד אחת וסולם מאלומיניום ביד השנייה, אומרת לי: "העץ יודע מי אוהב אותו."
אלון, בעלי, הגיע כמה דקות אחריי. הוא עבד כמהנדס מים בחברה ממשלתית, ואולי בגלל זה יש לו סבלנות לצינורות אבל לא לאנשים שמחליטים בשבילו.
— אבא, — הוא אמר, — מי נתן לך אישור לחלק את הבוסתן של סבתא רבתא של נטע?
— אנחנו משפחה, — ענה יוסי. — משפחה לא צריכה אישורים.
מיכל כבר הספיקה להוריד אפרסק ראשון. היא נגסה בו והפרי נזל על סנטרה.
— תשמעי, נטע, — היא אמרה בפה מלא, — אני שילמתי ארבעת אלפים שקל לאבא עבור הטיפול בעץ האבוקדו. מגיע לי מהפרי שלו השנה.
עומר הניח ידיים על המותניים.
— ואני נתתי לו שישה אלף לטפטפות בשורת ההדרים. זה כסף שלי, לא מתנה.
— ואני, — הצטרפה דודה רינה, שהגיעה ברגל מהשכנים, — נתתי לו עשרת אלפים כדי שיסדר לי פינה עם ספסל מתחת לעץ הרימון. אמר שהוא מפקח על הבוסתן כל החודשים.
אלון נשם עמוק. אני ראיתי את השריר בלסת שלו מתהדק.
— בואו נשב, — הוא אמר. — כולם עם הטלפונים.
התיישבנו על שולחן הפיקניק שאבא שלי בנה מעץ אורן לפני עשרים שנה. השמש כבר עלתה והאירה את האבק על העלים.
— תפתחו אפליקציות בנק, — אמר אלון. — כל אחד יראה לי את ההעברה ליוסי.
מיכל גלגלה עיניים אבל פתחה את הטלפון. עומר ורינה עשו אותו דבר. בתוך חמש דקות סיכמנו עשרים אלף שקל בדיוק. בלי עשרת אלפים של רינה, שאמרה שנתנה במזומן.
— יוסי, — אמרתי, — תראה לי חשבוניות. טפטפות, אבוקדו, ספסל. מה קנית?
החצר שתקה. אפילו הצרצרים הפסיקו לרגע.
— אין חשבוניות, — מלמל יוסי, — שילמתי למישהו מהמושב, בלי קבלה. תסמכו עליי.
ואז מיכל, שעדיין החזיקה את הטלפון, הרימה עיניים.
— אבא, — היא אמרה לאט, — לפני חודש קנית טרקטורון. יד שנייה. ב־45 אלף. מאיפה הכסף?
הטרקטורון עמד שם, מאחורי מחסן הכלים, מתחת לברזנט ירוק. איש לא העז להזכיר אותו קודם. כי כולנו ידענו שמשכורת של פנסיונר ממפעל בגדים ישנה לא מספיקה לטרקטורון.
— זה מהחיסכון שלי, — אמר יוסי, והקול שלו נסדק בקצה. — אני עבדתי כל החיים. מגיע לי גם משהו.
— מגיע לך, — אמרתי. — אבל לא מהכיס של מיכל, עומר ודודה רינה.
קמתי מהשולחן. ניגשתי לעץ הליצ'י, זה שסבתא שלי כינתה "העץ של אליהו", על שם אחיה שנהרג במלחמת יום כיפור. השענתי יד על הגזע. הקליפה הייתה חמה וחספסה.
— אתם רוצים לדעת מה באמת מגיע לכם? — שאלתי בלי להסתובב. — תשמעו.
כל הראשים הסתובבו אליי.
— הבוסתן הזה רשום בטאבו על שמי. לא על שם יוסי, לא על שם אלון. על שמי. ומאז שסבתא נפטרה, אני משלמת לבד את היטלי ההשקיה, את הארנונה החקלאית ואת הביטוח. אף אחד מכם לא שלח שקל אמיתי לאדמה הזאת.
אף אחד לא ענה.
— אבל אבא שלכם — המשכתי — לקח מכם עשרים אלף שקל והבטיח לכם פירות מעץ שלא שייך לו. אז ככה נעשה: ברגע שיוסי יחזיר לכל אחד את הכסף — נדבר על חלוקת פירות. עד אז, כל פרי שייפול מהעץ שייך לאדמה. ואני אשאיר אותו להירקב, אם צריך.
זה לא היה איום. זאת הייתה הצהרה.
עומר קם ראשון. הוא לקח את יריעת הברזנט מהאדמה, קיפל אותה ותחב אותה מתחת לזרוע. הוא לא הסתכל על אף אחד.
— אבא, תעביר לי את הכסף עד מוצאי שבת, — הוא אמר.
מיכל קמה אחריו. היא נגבה את הסנטר מהאפרסק.
— גם לי, — היא אמרה.
דודה רינה נשארה לשבת עוד רגע. היא זקנה, ואולי הבינה יותר מכולם. היא התכופפה, הרימה עלה יבש מהאדמה, ופוררה אותו בין האצבעות.
— הבטחת לי ספסל, — היא אמרה ליוסי. — אך ורק הבטחת.
יוסי ישב שם. ידיו על הברכיים. האבק שהרוח העיפה נדבק לו לפנים.
כעבור ארבעה ימים, אלון ואני קיבלנו הודעה מהעורך דין שלנו. יוסי ניסה לרשום הערת אזהרה על הבוסתן בטענה ל"זכויות תחזוקה". הבקשה נדחתה על הסף. אבל רשמנו אותה בתיק.
בערב יום שישי, כשהכנתי ריבת תפוחים בסיר הנחושת של סבתא, שמעתי דפיקה בדלת. זאת הייתה מיכל. היא עמדה שם עם תיק בד ובתוכו כל האפרסקים שאספה באותו בוקר — מהעץ של שכנה, לא שלי.
— שיהיה לך, — היא אמרה, והניחה את התיק על הסף. — ותגידי לאבא שאין לי בית אחר.
לא עניתי. רק החזקתי את כף העץ. התיק נשאר שם עד שהשמש שקעה.
כעבור חודשיים, כשהגיעו הגשמים הראשונים, גילינו מי ניקה את תעלת הניקוז בקצה הבוסתן. זה לא היה אף אחד מבני המשפחה של יוסי. זאת הייתה דודה רינה.
היא באה לבד, עם מגרפה ישנה וכפפות גינון שלקחה מהמחסן שלי. לא ביקשה רשות. פשוט ניקתה. אחר כך ישבה על דלי הפוך, שתתה מים מבקבוק, והסתכלה על הרימונים.
— גם אני לא אאכל מהם השנה, — היא אמרה לעצמה. — אבל לפחות יהיה נקי.
עכשיו, חצי שנה אחרי אותו בוקר, הבוסתן נראה אחרת. אלון ואני קטפנו יחד את כל היבול. תרמנו את העודפים למשפחות מהעוטף. ואת סכום עשרים אלף השקלים בדיוק, כולל מה שרינה טענה שנתנה במזומן, העברתי בחזרה לכל אחד מהם בהעברה בנקאית עם אסמכתא. כולל העמלות.
טרקטורון אחד, יד שנייה, עומד אצלנו בחצר.
יוסי נתן לי אותו בתמורה לשקט שלו. הוא הבין שפה אין מה למכור.
הדבר היחיד שסירבתי לקחת היה הספסל. את הספסל בניתי מחדש לבד, מתחת לעץ הרימון. והוא שם עד היום.
