מסיבת החנוכה של החברה של בעלה תמיד יצאה ביום חמישי השלישי של דצמבר. השנה הם שכרו את כל הקומה התחתונה של המסעדה בנמל תל אביב, עם נוף לים, עם מלצרים בווסטים בורדו ולוקר שריח בו מעילים רטובים ובושם של זרים. ההזמנה הייתה לעובדים עם בן/בת זוג — במייל מהמשאבי אנוש כתבו את זה באותיות מודגשות, פעמיים, שאף אחד לא יטעה.
מגי עמדה בכניסה עם ההזמנה בטלפון והביטה בבחורה עם רשימת האורחים שמעבירה אצבע על המסך, מצמצת ומציצה לסירוגין אליה, אל נדב, ואל גברת רבקה, שבדיוק פתחה את מעיל הפוך שלה והסתכלה סביב באולם בהבעה של בעלת בית.
"שלושתכם?" שאלה הבחורה. "ברשימה רשום 'עובד פלוס אחד'."
נדב חייך את החיוך ההוא, שממנו מגי כבר מזמן ידעה שהוא עומד לתחמן משהו כדי שיהיה "לפי הכללים שלו ובלי סקנדל".
"זאת אמא שלי," אמר. "רק לרגע. תשב בשקט, תאכל קינוח."
"בדיוק," הוסיפה גברת רבקה. "אני לא זרה, אני האמא."
מגי הסתובבה לעבר הקולבים, כאילו היא מסדרת את הצעיף. לרגע חשה כאב ברקה מרוב שהידקה את הלסת. היא ידעה איך זה ייגמר. תמיד אותו הדבר. קודם האמא של נדב תזרוק משהו, אחר כך הוא יתחיל להסביר, אחר כך יחייך למי שצריך, אחר כך כולם יעמידו פנים שכך היה אמור להיות. והיא תעמוד לצד זה ותרגיש איך משהו בתוכה משתתק, כאילו מישהו סוגר לאט ברז.
הבחורה עם הרשימה נעלמה מאחורי הדלפק, חזרה אחרי דקה עם המנהלת. זו הטילה מבט על השלושה, נאנחה ומסרה שלושה צמידי נייר. נדב הודה בהקלה, כאילו זה עתה קיבל קידום. גברת רבקה לקחה את הצמיד שלה, בחנה אותו בעניין ואמרה למגי:
"את רואה, ילדה, הכול אפשר לסדר. רק צריך לדעת לדבר עם אנשים, לא לעמוד בצד עם פרצוף נעלב."
מגי לא ענתה. הרגישה איך הצמיד סביב פרק כף היד נהיה פתאום צר מדי, למרות שהיה מנייר. הם עברו לאולם הראשי. במרכז עמד עץ אשוח מקושט ענק, ולידו הצלם התקין חצובה. מהרמקולים בקעה גרסה קצבית כלשהי של שיר חורפי, אבל בעוצמה כה נמוכה שאיש לא רקד לצלילה, כולם רק העמידו פנים שאינם שומעים. ליד המזנון עמד ריח בשר צלוי וקינמון. מבעד לחלון נראו אורות העיר מיטשטשים בגשם.
נדב מיד עבר למצב "עובד לדוגמה": גב זקוף, "היי" רם יותר, טפיחות על כתפיים, בדיחות מהירות שהוא עצמו צחק מהן ראשון. עם אנשים מהעבודה הוא היה אחר. בטוח בעצמו. ענייני. כזה שמגי הכירה לפני ארבע שנים, כשהיה מביא לה ליד הדלת ורדים צהובים, כי כתומים חשב למתחסדים ואדומים לבנאליים. לפני שעברו לגור יחד. לפני שאמא שלו התחילה לבלות אצלם כל יום שישי שני.
גברת רבקה הביטה סביב בברק בעיניים. סידרה לנדב את העניבה, ניערה מכתפו איזה אבק שלא היה קיים, ואז אמרה בקול רם, כדי שכולם ישמעו:
"נו, בן, תראה לאמא איך מעריכים אותך כאן."
מישהו לצדם צחקק בעצבנות. מגי לקחה מהמגש כוס מיץ תפוזים, למרות שהתחשק לה יין, ולגמה. המיץ היה פושר, מתוק מדי, השאיר על הלשון שכבה דביקה. עמדה ליד החלון וספרה בראש כמה שעות נותרו עד הסוף. יצא שלכל היותר שלוש, אם יצאו לפני הקינוח.
נדב נעלם איפשהו, דיבר עם מנהלת המכירות, עם איזה בחור מהלוגיסטיקה. אחר כך הופיע ליד מגי, אחז אותה מתחת למרפק ומשך אותה לעבר העץ.
"תמונה קבוצתית," אמר. "משפחתית, לנשים ולבעלים. בואי."
"אתה באמת רוצה שאעמוד איתה לתמונה?" שאלה מגי חרישית.
"זה סתם תמונה. אל תעשי סצנה."
הם ניגשו לצלם. סביב העץ כבר התאספה קבוצה נכבדה: עובדים עם בני זוג, כמה ילדים, זוג מהמחלקה המשפטית שהחזיקו ידיים. הצלם נופף להם להתקרב, כי הפריים לא נסגר. גברת רבקה נכנסה בין מגי לנדב, כאילו זה מקומה הטבעי. צחקה, עד שהעגילים שלה השמיעו קול.
"נו, בן, אמא חייבת להיות באמצע, זה ברור."
מגי עשתה צעד הצידה, לפנות מקום. אז גברת רבקה הושיטה יד וסידרה לה את הצווארון של החולצה. לאט, בקפידה, כאילו מסדרת משהו בוויטרינה.
"אל תיעלבי, ילדה," אמרה, אבל לא כדי לנחם אותה, אלא כדי שאחרים ישמעו. "לידך אני נראית כמו זקנה. את צריכה לטפל יותר בעור הפנים. בגיל שלך זה כבר לא עובר מעצמו."
הצלם קפא עם האצבע על הכפתור. מישהו בצד נחנק ביין. אישה מהנהלת חשבונות, שעמדה הכי קרוב, עשתה צעד אחורה, כאילו מצאה את עצמה פתאום קרובה מדי לריב זר. נדב צחק קצרות, בעצבנות, ואמר:
"אמא צוחקת."
ה"אמא צוחקת" הזה נשמע גרוע יותר מכל השאר. כי זה בדיוק מה שהוא תמיד אמר, כשלא היה לו האומץ להגיד לאמא שלו מילה. מגי הרגישה איך היא מסמיקה. לא מבושה. מכעס. הדם עלה לפניה, לאוזניים, לקצות האצבעות.
"אני לא צוחקת," חייכה גברת רבקה. "אני נותנת לה עצה טובה. כי אחר כך היא תבכה שהצעירות יותר טובות."
הצלם השתעל וצילם. מגי לא הביטה בעדשה. היא הביטה בנדב, שעדיין חייך, כאילו מישהו מחזיק לו את קצוות הפה בסיכות בלתי נראות.
קליק. הבזק.
ואז מגי עשתה משהו שלא תכננה. הסירה את צמיד הנייר מפרק כף היד, הניחה אותו על קצה המגש ליד המזנון, ופנתה לעבר הלוקר. לא רצה. הלכה בקצב רגיל. לקחה את המעיל מהשומר, השאירה לו עשרה שקלים כי לא היה לה עודף, ויצאה החוצה.
נדב השיג אותה במעבר החציה. גשם ירד עכשיו סמיך, נדבק לנעליים. הוא תפס אותה בשרוול.
"מגי, מה את עושה? אנשים הסתכלו. אמא שלי אוהבת אותך, רק לא יודעת להגיד את זה, את צריכה להבין אותה."
"עזוב," אמרה בשקט.
"היא בגיל שלה, זה פשוט הדיבור שלה. את בוגרת, אל תעשי מזה טרגדיה. אל תתווכחי איתה, ויהיה שקט."
"תחזור לאמא שלך, נדב. היא בטח כבר בוכה שהשארת אותה לבד בין זרים."
היא לא בכתה. מגי ידעה שהיא לא בוכה. עמדה ליד העץ ולקחה בבטחון עוגייה שלישית, בזמן שסיפרה לאשתו של החבר מהנהלת חשבונות ש"הבחורה הזאת תמיד הייתה רגישה מדי."
מגי עלתה על האוטובוס הלילי, קו 25. ישבה ליד החלון, הביטה ברחובות הרטובים והרגישה איך פניה מפסיקים לבעור לאט לאט. האוטובוס קפץ על הכביש המשובש, ולידה, על המושב השני, מישהו השאיר עלון של פיצה. היא לקחה אותו לידה וקיפלה לארבע, כדי להעסיק את האצבעות.
בדירה — הדירה שלו, ששכרו לפני שלוש שנים על שמו, ושהיא רק תרמה לתשלום כי כך היה "יותר פשוט עם החוזה" — הסירה נעליים, מזגה לעצמה וודקה לתוך כוס של חרדל ריקה, כי הכוסות היו במדיח, וישבה על הרצפה במטבח, נשענת על המקרר. היא הייתה בת שלושים ושש. רק כל כך הרבה וגם כל כך מעט. מעבר לחלון השכן הוציא כלב, כלבלב קטן שהשתין על כל עמוד תאורה בתור. מגי הביטה בזה וחשבה שהיא רוצה לדעת פשוט ללכת קדימה, בלי להסתכל אם מישהו צופה בה.
נדב חזר אחרי חצות. במסדרון הוריד את הנעליים לאט, אחר כך נכנס למטבח, פתח את המקרר, סגר, מזג לעצמו מים מהברז. הדליק את האור וראה את מגי.
"את יושבת?" שאל.
"אני יושבת."
"חשבת על זה?"
"לא."
"אז אולי מחר תתנצלי בפני אמא. תתקשרי, תגידי שזה היה מהעצבים, שבושה לך."
מגי קמה מהרצפה. הברכיים שלה נרדמו. הביטה בו, בעניבה שלו הקשורה בקפידה, שאמא שלו סידרה לו בערב, ופתאום הבינה שזמן רב היא כבר לא אוהבת את האיש הזה. לא כמו שצריך. אולי בכלל לא.
"אני לא אתקשר," אמרה. "ולא אחזור לחגיגה שלכם."
"זה החג שלנו," תיקן אותה בתקיפות.
"לא, נדב. זה שלך ושל אמא שלך. אני הייתי שם אורחת. ועכשיו אני אפילו לא רוצה להיות אורחת."
בבוקר ארזה תיק. תיק ספורט גדול אחד, עם לוגו של חדר כושר שאליו הלכה שלוש פעמים, לפני שהתברר שאין לה זמן לזה. לתוך התיק נכנסו: ארבעה זוגות תחתונים, מברשת שיניים, מטען, מחשב נייד, מסמכים, שני סוודרים, ג'ינסים, קוסמטיקה. נעליים להחלפה, כי חורף. את הטבעת הניחה על אדן החלון במטבח, ליד צנצנת חמוצים שאמא של נדב הביאה בנובמבר. לא השאירה פתק.
התקשרה לחברה מהעבודה, שלא ראתה כבר שנה, ושאלה אם אפשר לגור אצלה שבועיים. בשפופרת השתררה שתיקה. אחר כך:
"תני כתובת, אני באה לאסוף אותך. רק תצאי לפני שהוא מתעורר."
המונית הגיעה אחרי תשע עשרה דקות. מגי עמדה בתחנה מתחת לבניין, ומהשמיים המשיך לרדת גשם, בכל דקה עדין יותר, כאילו העיר מנשבת את השכבה האחרונה של הלילה. הנהג הביט בה בשאלה, אבל לא אמר כלום. ברחוב אבן גבירול הראתה בטלפון את הכתובת. ירדו.
שבועיים אחר כך מצאה דרך סוכנות דירת חדר ברמת אביב, על שמה בלבד, עם חוזה שלא היה בו איש מלבדה. עשרים ושמונה מטר, קומה רביעית בלי מעלית, שכר דירה 4,200 שקל, מטבח נורא, אבל לעומת זאת חדר שינה נפרד עם חלון פונה מזרח. שכרה מיד. שילמה פיקדון מהחיסכון שהחזיקה בחשבון "חופשה 2026". נשארו לה בדיוק 800 שקל עד המשכורת. תשרוד.
נדב התקשר כל יום בשבועיים הראשונים. אחר כך כל יומיים. אחר כך התחיל לכתוב. מגי קראה, לא ענתה.
פעם כתב: "את תכננת את זה. עשית סצנה בכוונה, כדי שיהיה לך תירוץ לעזוב."
לא ענתה. ידעה שזה המנגנון שלו: כשמשהו נשבר, צריך למצוא אשם. תמיד מצא. לרוב אותה.
בדירת החדר לא היה עץ אשוח. מגי קנתה בקוסטקו נורות סולאריות, כי הלכה לקופה בשביל שמיכה, ותלתה אותן מעל המיטה. לא בגלל שהיה חג. בגלל שרצתה שיהיה לה אור משלה.
בערב חג הסוכות, שבו נהגו נדב ואמו לחגוג עם כל המשפחה, קיבלה מתנה משליח. השליח עמד בדלת עם קרטון קשור בסרט אדום. בפנים היה קרם עם ויטמין C, מכשיר עיסוי לפנים, קרם עיניים — ולצדם זר ורדים צהובים, אותם ורדים שפעם היה מביא לה ליד הדלת, רק שהפעם נקנו בתחנת דלק, כבר קצת קמלים בקצוות עלי הכותרת. ולצד זה פתק, כתוב ביד אמו: "אמא בחרה את הקוסמטיקה. היא אומרת שזה סוף סוף יעזור לך. הוורדים ממני, שתזכרי איך זה היה בהתחלה."
מגי הניחה את הקרטון על אדן החלון והביטה בו דקה שלמה כמו במשהו שאסור היה לו להתקיים. הוציאה את הוורדים, בחנה אותם באור — שלושה עלי כותרת כבר החומו בקצוות — והחזירה אותם בין הקוסמטיקה. אחר כך ארזה הכול, הזמינה שליח לאיסוף, ובשדה "החזרה לשולח" רשמה את הכתובת של הדירה שבה הוא גר עכשיו לבד עם אמו, ואת שמו. הוסיפה פתק:
"תעזרו קודם לעצמכם. גם את הוורדים אני מחזירה — הם לא מתאימים לדירה הזאת."
שלחה.
ביום החג עצמו הלכה לבית קפה ממש על שפת הים, זה שלא הולכים אליו עם האמא, אלא עם עצמך בלבד. הזמינה תה חמוציות ועוגת גבינה עם אפרסק. שילמה בכרטיס אשראי. ליד החלון, שמעברו עפו שחפים, פתחה את אפליקציית הבנק, מצאה הוראת קבע: "העברה לנדב – השתתפות בשכר דירה, סכום 2,700 ש״ח." נזכרה איך זה התחיל — לפני שנתיים, כשעברה לגור בדירה ששכר, ואמר שמכיוון שהחוזה על שמו, שהיא פשוט תעביר לו את החלק שלה, כדי "לא לסבך עם חלוקת חשבון". הסכימה, כי אז זה נראה פשוט יותר. עכשיו הדירה נשארה אצלו, וההעברה עדיין יצאה כל חודש, כמו הרגל חזק מפרידה.
החליקה אצבע ימינה. הוראת הקבע נמחקה.
אחר כך מחקה את המספר שלו.
בכיס המעיל, בתחתית ממש, מצאה פרח נייר עמום מאיזו מסעדה ישנה — מזכרת משנים עברו, מארוחת ערב שבה נדב לראשונה הביא לה ורדים צהובים, והיא החביאה בכיס את הפרח הנייר הזה מהשולחן, כי נראה לה מצחיק וחמוד. עכשיו הוא היה דהוי, מקומט, שונה לגמרי ממה שהיה אז. ניגשה לפח ליד כניסת בית הקפה וזרקה אותו יחד עם הקבלה. לא הביטה אחורה לבדוק אם נפל פנימה.
ואז יצאה אל הטיילת הרטובה, חייכה לשחף שהביט בה, והלכה קדימה לעבר הנמל, בלי להביט עוד באיש.
