מלכה השכנה מהקומה השלישית תלתה מודעה על הלוח בכניסה: "מסיבת יום הולדת שכונתית — יום שישי, 18:00, חצר הבניין ברחוב ביאליק 14, רמת גן. מתנה: כל אחד מביא משהו שמתחיל באות הראשונה של שמו." חתמה בשם "רותי, בת 70, דלת 6".
קראתי את זה שלוש פעמים ליד תיבות הדואר, עם שקית ירקות בכל יד. השם שלי מתחיל ב-ד. דניאלה. מה מביאים שמתחיל ב-ד? דבש, דגים, דובון, דלעת. שום דבר לא הרגיש נכון.
התלבטות הזאת לא הייתה תמימה כמו שנשמע. שנה קודם רבתי עם רותי על החניה. היא חנתה את הסובארו שלה חצי על המדרכה, חצי על המקום המסומן שלי, ואני התלוננתי בוועד הבית. היא לא סלחה לי על זה בקול רם, אבל הפסיקה לברך אותי בבוקר. שנה שלמה של "בוקר טוב" מקוצר ומבטים מהצד. עכשיו היא תולה מודעה שכל השכונה רואה, כולל אני, וכותבת "כל אחד" — כאילו זו הזמנה כללית שלא ממש כוללת אותי, אבל אי אפשר להוכיח שכן.
בערב טלפנתי לגלית מהקומה הראשונה. "את הולכת?" שאלתי.
"ברור שכן," היא ענתה. "כולם הולכים. את לא?"
"אני לא בטוחה שאני מוזמנת."
"היא תלתה מודעה בכניסה, דניאלה. זה לא הזמנה אישית, זה לכולם."
זה לא הרגיע אותי. אם אבוא ורותי תתעלם ממני מול כל השכונה — עם קופסת המתנה שלי ביד, עומדת שם כמו טיפשה — זה יהיה גרוע יותר מלא לבוא בכלל.
ביום חמישי בערב עדיין לא החלטתי כלום. עמדתי במטבח מול הארון התחתון, שם אני שומרת דברים ישנים, וחיפשתי משהו שמתחיל ב-ד שלא יהיה מביך. מצאתי דוד קפה חשמלי ישן שקיבלתי במתנה וכבר שנתיים לא השתמשתי בו, עדיין באריזה. חשבתי על זה. מכשיר יקר, לא נגעו בו, אריזה סגורה — נתינה כזאת אומרת משהו. לא "קניתי לך משהו קטן כי חייבים". אומרת "יש לי דבר טוב, ואני נותנת לך אותו".
למחרת בבוקר עטפתי את דוד הקפה בנייר עיתון ישן, כי לא היה לי נייר מתנה, וקשרתי סרט אדום שנשאר לי מחג. ב-18:05 ירדתי לחצר עם הקופסה תחת בית השחי.
החצר הייתה מלאה. שולחן מתקפל עם מפה פרחונית, בלוני נייר, קערת חומוס ופיתות, שתי בקבוקי יין ומיץ תפוזים בקנקן זכוכית. רותי ישבה במרכז על כיסא נוח שהביאו לה, עם שמלה כחולה ושרשרת שהיא לא מורידה אף פעם. ראתה אותי נכנסת דרך השער.
עמדתי שם רגע ארוך מדי, הקופסה כבדה יותר משהייתה בעצם. אז ניגשתי אליה ישר, לא דרך הצד.
"רותי," אמרתי, "הבאתי דוד קפה חשמלי. חדש, באריזה. מתחיל ב-ד, כמו דניאלה."
היא הביטה בקופסה, אחר כך בי. שתקה שלוש שניות שהרגישו כמו דקה. אז לקחה את הקופסה משתי ידיה, פתחה את הקשר של הסרט באצבעות, לא בקוצר רוח אלא לאט, כאילו רצתה לראות מה בפנים לפני שהיא אומרת משהו.
"את יודעת שלי אין דוד קפה טוב כבר חמש שנים," היא אמרה. "השתמשתי בקומקום."
"לא ידעתי."
"את לא היית צריכה לדעת." היא הניחה את הקופסה על השולחן ליד קערת החומוס. "תשבי, דניאלה. יש מקום ליד גלית."
לא הייתה חיבוק, לא היה נאום. היא פשוט פינתה לי מקום. ישבתי, מזגתי לעצמי מיץ תפוזים, ומישהו מהשכונה סיפר בדיחה על השכן מקומה שתיים שהביא דבש ואמר שזה מתחיל ב-ד' בטעות, מה שגרם לכולם לצחוק, כולל רותי.
באמצע הערב, כשהגיעו העוגה והנרות, רותי קמה לרגע לחתוך את העוגה ועברה לידי. עצרה, הניחה יד על הכתף שלי חצי שנייה — לא יותר — ואמרה, "תודה על דוד הקפה, באמת." אחר כך המשיכה לחתוך.
לא דיברנו על החניה, לא על השנה של "בוקר טוב" קצר. זה נשאר שם, בין השורות, כמו כתם ישן על מפה שכולם מתעלמים ממנו כי העוגה יותר חשובה עכשיו. אבל דוד הקפה עמד על השולחן שלה כל הערב, ולמחרת ראיתי אותו דרך החלון שלה, על השיש במטבח, מחובר לשקע.
