אמא של בעלי העבירה את החופשה שלנו ליום שלישי, ואז גילתה שהעבירה לעצמה גם את כל סוף השבוע

אמא של בעלי התקשרה ביום חמישי בערב, בדיוק כשסיימתי לקפל את החולצות לאריזה. הטלפון שלי היה על רמקול, כי הידיים שלי היו עסוקות, ואני שמעתי את הקול שלה ממלא את כל המטבח.

"אל תיסעו למלון!" היא הכריזה בניצחון. "בשבת בתשע אתם אצל אילנה. העברתי את ההזמנה שלכם כבר, אין צורך להודות לי."

שתקתי רגע. אצבעותיי נשארו קפואות על הקפל של חולצת כותנה לבנה. "על סמך מה בדיוק, נורית," שאלתי בשקט, "את מנהלת הזמנה ששילמנו עליה?"

התראה קפצה על המסך באותו רגע. ההזמנה אכן שונתה. התאריך הוזז משבת ליום שלישי, והמחיר קפץ באלף ושבע מאות שקל בגלל עונת השיא. התחלתי להבין איך זה קרה.

בעלי, יואב, שלח לה את אישור ההזמנה לפני יומיים. הוא רק רצה להראות לה את התמונות של הבריכה החיצונית והנוף של הגליל. הוא לא שם לב שבתחתית המייל נשארה קישורית ניהול פעילה עם קוד גישה. נורית, שפרשה לפני שלוש שנים מעבודתה כמנהלת לשכה במשרד ממשלתי, שמרה על כישוריה.

"מה הבעיה?" היא הופתעה. "תוציאו יומיים חופש, תשלמו את ההפרש, זה כלום. אבל בסוף השבוע הזה אתם פנויים!"

היא עצרה לנשימה, ואז ירתה את העיקר: "אילנה צריכה לעבור דירה. חוזה השכירות שלה נגמר בראשון, היא חייבת להחזיר את המפתחות. הזמנתי משאית ושני מובילים. הם יעלו הכול, ויואב ירכיב את הארונות ויקדח קירות לווילונות. את תסדרי דברים על המדפים. תכננתי הכול מושלם!"

אני משחזרת ספרים עתיקים ומסמכים נדירים בסטודיו קטן במרכז חיפה. ביום שלישי, שאליו נורית העבירה את החופשה שלנו, היה לי תיאום עם ארכיון העירייה לבדיקת מצב של כתבי יד מלפני מאה שנים. ליואב, מהנדס קול באולפני הקלטה, הייתה סגירת מיקסים לאלבום חדש. לשנינו לא הייתה שום אפשרות לבטל.

"באמת תכננת הכול," אמרתי ופתחתי את אתר המלון במחשב הנייד. "רק שיואב ירכיב ארון, ומי יתלה מנורות? הוא מהנדס קול, לא חשמלאי. ולמטבח צריך מתקין מקצועי."

ניתקתי. התקשרתי מיד לשירות ההזמנות. הזדהיתי בשם בעל ההזמנה, אישרתי את ארבע הספרות האחרונות של כרטיס האשראי, וביקשתי לבטל את השינוי האחרון. התאריכים המקוריים חזרו למקומם לפני שמישהו אחר הספיק לקחת את החדר.

בערב יואב חזר מהאולפן. הוא הסיר את האוזניות, הניח אותן על השולחן, והקשיב בשתיקה. אחר כך פתח את הטלפון, מצא את המייל ששלח לאמו, וגלל מטה. "לא הייתי צריך לשלוח הכול," הוא אמר בשקט. "רציתי להראות תמונות, ונתתי לה מפתחות לסוף השבוע שלנו."

הוא חייג אליה.

"אמא," הוא אמר ברוגע, "אנחנו נוסעים בשבת כמו שתכננו. ההזמנה כבר חזרה למקומה."

הדיבורית שלי רעדה מהצעקה שלה. "איך זה נוסעים?! המעבר כבר התחיל! המובילים קיבלו תשלום לשעתיים בלבד, הם יעלו את הדברים וילכו! הרכבה זה לא כלול! אילנה לא תסתדר לבד, היא לא רגילה לדברים כאלה! אתם חייבים להתחשב בה!"

"כבר התחשבנו," עניתי והתקרבתי לטלפון. "החזרנו לעצמנו את סוף השבוע שלנו. אז תעזרי לאילנה את, נורית. זה הרי התכנון המשפחתי שלך."

ואז, לראשונה, הקול שלה איבד את הביטחון הפיקודי. הוא נעשה קטן וחפוז. "אני לא יכולה! הזמנתי לעצמי חבילת ספא במלון בים המלח ליומיים האלה! בריכת מים מלוחים, עיסוי אבנים חמות, טיפולי בוץ! חשבתי שאם אתם מעבירים את אילנה, למה לי להתערב? זה תעריף ללא החזר!"

יואב ואני הסתכלנו זה על זה. הכול התברר. כל התמרון עם ההזמנה שלנו היה מהלך אחד: להפוך אותנו לצוות מובילים חינמי, ולפנות לה סוף שבוע של פינוקים.

"חבל, אמא," אמר יואב בלי שמץ של צער. "את המעבר אי אפשר לבטל, צריך להחזיר מפתחות. תצטרכי להזיז את האבנים החמות שלך. סוף שבוע נעים בין ארגזים."

הוא ניתק.

אנחנו נסענו באותה שבת בבוקר. הדרך לגליל הייתה שקטה, והאוויר בחוץ נעשה צלול יותר ככל שהתרחקנו מהעיר. ישבנו על מרפסת החדר, הסתכלנו על הבריכה למטה, ושתינו קפה קר. הטלפון של יואב היה מונח על השולחן, הפוך, במצב שקט, אבל הצג נדלק מדי פעם.

"מחשבות?" שאלתי.

"לא."

וגם לי לא היו.

הגיעו הודעות קוליות. יואב לא הקשיב להן. רק בערב, במקרה, ראיתי את השורה הראשונה של אחת התמלולים האוטומטיים: "המרכיב דורש תוספת תשלום על קידוחי צינורות בשיש…"

מסתבר שהמעבר התנהל כך: נורית הגיעה לדירה של אילנה בשבת בבוקר עם מכנסיים ישנים ונעלי ספורט. המובילים, בתשלום לשעתיים, העלו הכול, חסמו את הכניסה והסלון בארגזים, והלכו לדרכם. אילנה, שכל חייה סמכה על כך שהכול יסתדר מעצמו, עמדה בין הקופסאות וחייכה במבוכה. אחיה מהנדס הקול לא הגיע. אמא שלה, שהייתה אמורה לנוח מול הנוף של ים המלח, נאלצה להזמין בבהילות מרכיב מטבח עצמאי וחשמלאי, ולשלם מכיסה תעריף כפול בגלל השבת.

בצהריים היא לא עמדה בזה. "יואב!" היא השאירה הודעה. "איפה קונים דיבלים לבטון באזור הזה?! ולמה יש תור של ארבעים דקות בחנות לחומרי בניין?!"

במקום עיסוי, היא מצאה את עצמה על הרצפה עם מברגה, מרכיבה שידה זולה מסיבית למינציה. ההוראות, כמובן, נמצאו בתחתית האריזה בדיוק אחרי שכבר חיברה את הדופן הצדדית בכיוון הלא נכון.

חזרנו ביום ראשון בערב. השארנו את המזוודות ליד הדלת, ויואב הדליק את הקומקום. הוא פתח סוף־סוף את ההודעות. שמענו שלוש מהן עד הסוף. לא מתוך רחמים. יותר מסקרנות.

באחת מהן היא שאלה האם אפשר לבטל את הספא ולקבל זיכוי. בתשובה שנשלחה אליה, ואשר צורפה בצילום מסך, נכתב: "לא ניתן להחזיר תשלום עבור חבילה שנרכשה בתעריף לא גמיש."

יואב הניח את הטלפון על השיש. "קפה?" שאל.

"קפה," עניתי.

הוא הכין שני ספלים, ואני פתחתי את החלון. אפשר היה להריח את הבריזה מהים, רחוק, אבל קיים.

עברה שנה. בחודש שעבר קיבלנו הזמנה לארוחת ערב אצל אילנה, לרגל חנוכת הדירה. באנו עם בקבוק יין. הדירה הייתה מסודרת, המטבח מורכב, הווילונות תלויים, ועל הקיר התחתון בסלון היה ציור קטן וממוסגר.

ישבנו על המרפסת. אילנה הגישה מים קרים עם נענע. היא דיברה על העבודה החדשה שלה, על זה שהיא נרשמה לחוג קדרות בימי שלישי בערב, על כך שלמדה להרכיב לבד כוננית מאיקאה. "אני לא מחכה יותר," היא אמרה וצחקה. "אני כבר יודעת שלפעמים הכול מגיע בארגז ואת צריכה לפתוח אותו בעצמך."

נורית לא הגיעה לערב ההוא. אילנה סיפרה שהיא טסה לירדן עם חברה, לחופשת ספא בפטרה. "היא אמרה שהפעם היא לא מעבירה שום תוכניות של אחרים," אמרה אילנה. "כל אחת וההזמנה שלה."