אני בן שלושים ושלוש, מנהל ספרייה בבאר שבע, ואמא שלי גרה בקריית גת, ארבעים דקות ממני. היא מתקשרת כל שבוע עם אותה שאלה: "אתה חייב לחזור לחיים שלך, בערב שלי אין מקום להתעכב בו." אני יודע מה הבעיה. זאת ההתעקשות שלה שאני "אתפייס" עם אבא — גם אחרי שהוא מת.
היא לא מהעלייה הישנה. היא אישה שבנתה את החיים שלה מחדש לגמרי, אחרי שאבא שלי עזב אותנו — אותי ואת אחי — בלי להסתכל אחורה, בלי לתת לנו שקל, ובלי לענות לטלפון במשך שנתיים.
לפני שבוע יצאתי מהעבודה בעשרים לשש, האוטובוס לקריית גת עמד להגיע בעוד שבע דקות, והנייד שלי רטט בכיס. אמא.
"שלום, אמא, אני בתחנה, יש לי…" התחלתי, ואז עצרתי את עצמי. אמרתי בלב: לא, הפעם אתה לא נותן לה למשוך אותך לשיחה של חצי שעה על אבא. יש לך אוטובוס. יש לך אישה שמחכה עם סיר מרק על האש.
"תגידי מהר, אמא, האוטובוס כאן."
"אתה מתגעגע? הירושה של אבא חיכתה, אולי תרצה לבקר את עורך הדין." זו הייתה הפעם השלישית החודש שהיא מזכירה את זה. כי אבא, לפני מותו לפני שנתיים, השאיר צוואה: שלושה דונם וחנות ממתקים בעיר העתיקה של יפו, על שמי ועל שם אחי, בתנאי אחד — שנבוא לקחת אותם בעצמנו, פנים אל פנים עם עורך הדין שלו.
עליתי לאוטובוס, אמא עוד דיברה, ואני שמתי את היד על הזכוכית הקרה של החלון. "אמא, אני מכבה עכשיו, אני בבית בעוד שעה." ניתקתי לפני שהיא סיימה משפט.
בבית, אשתי שלי, מיכל, כבר הייתה במטבח. "אמא שלך?" היא שאלה בלי להרים את הראש מהסיר.
"כן. שוב הירושה."
"אתה הולך לזרוק את המכתב הזה פעם, או שהוא יישאר שם עד שהבית יישרף?"
היא ידעה על המכתב כי היא זאת שראתה אותי שם אותו במגירה, שנה קודם, כשחזרתי מיפו בפעם הראשונה בלי שדיברתי עם אף אחד.
השבוע שלאחר מכן אמא לא התקשרה. שקט מוזר, יומיים שלמים בלי שום הודעה. ואז, ביום שלישי בערב, הפעמון צלצל. עמדה שם, בלי הודעה מראש, עם שקית ניילון לבנה מהסופר וקלסר ירוק ביד.
"נסעתי שעה בשירות מונית כדי לא לחכות לאוטובוס," היא אמרה, ונכנסה בלי לחכות להזמנה. הניחה את הקלסר על השולחן במטבח.
"מה זה?"
"עורך הדין שלח את זה אליי בטעות, כי הוא עדיין חושב שאני איש הקשר. תפתח."
בפנים היה מכתב חדש, לא זה שבמגירה — מכתב מהעורך דין עצמו, לא מאבא. כתוב בו שאם עד סוף החודש לא ניצור קשר, החנות והקרקע יעברו לטובת עמותה שאבא ציין כחלופה. שישים יום. נשארו לי אחד עשר.
"אני לא רוצה את זה," אמרתי, ודחפתי את הקלסר חזרה על השולחן.
"זה לא בשבילך. זה בשביל אחיך שיש לו שני ילדים ומשכנתא שהוא לא מצליח לשלם."
זה עצר אותי. לא ידעתי שאחי בקושי. אף אחד לא סיפר לי.
"אז שהוא יילך לעורך הדין."
"הוא לא מסוגל. הוא אמר לי, במילים שלו, שהוא מפחד לראות את החתימה של אבא על הדף. שזה יהיה כאילו אבא חי שוב לרגע."
עמדתי במטבח, מיכל שקטה ליד הכיור, אמא יושבת עם המעיל עדיין עליה כאילו היא לא בטוחה שהיא נשארת. הוצאתי את המכתב הישן מהמגירה, זה שלא פתחתי אף פעם, והנחתי אותו על השולחן ליד הקלסר החדש.
"אני אקרא רק את זה," אמרתי, ואצבעותיי כבר קרעו את המעטפה הישנה בקו ישר אחד.
בפנים היה כתב יד של אבא, לא הרבה מילים. "אני יודע שלא הייתי ראוי. אני משאיר לכם את זה כדי שתעשו איתו מה שאתם רוצים, גם אם זה למכור ולשכוח אותי." זהו. בלי התנצלות ארוכה, בלי הסבר על השנתיים בלי טלפון.
קרעתי את הדף לשניים, לא מכעס אלא כי ידעתי בדיוק מה אני עושה איתו עכשיו. השלכתי את החצאים לפח שבמטבח, מתחת לשקית שהייתי צריך להחליף ממילא.
"אני אלך לעורך הדין ביום ראשון," אמרתי לאמא. "בשביל אחי. לא בשביל אבא."
היא הנהנה, קמה, ולקחה את הקלסר בחזרה לתיק שלה. ליד הדלת היא עצרה. "אני יודעת שאתה לא סולח לו. גם אני לא." זה הכול. לא עוד מילה על זה.
אחרי שהיא יצאה, מיכל כיבתה את האש מתחת לסיר והגישה שני צלחות מרק. "אז יש לך עכשיו תור ביום ראשון?"
"כן. בעשר בבוקר, אצל עורך הדין ברחוב יפו."
"אני באה איתך."
לא אמרתי כלום, רק הנחתי את הכף בצלחת ואכלתי.
