עשרים וארבע שנים עלינו לוויה אחת

ארבעים שנה עלינו לוויה אחת

בערב יום חמישי, כשחזרתי מהמשמרת בבית החולים רמב"ם, אשתי ישבה במטבח וקילפה תפוח. הקליפה ירדה בספירלה אחת ארוכה, בלי להישבר. אצלה זה תמיד ככה — ידיים בטוחות, עקביות, כמו של מישהי שרגילה לעבודה מדויקת.

— ההורים שלך מתגרשים, — אמרה בלי להרים את הראש.

התפוח נשאר תלוי באוויר אצלה ביד. הקליפה נשברה.

— מה?

— אמא שלך הייתה פה בצהריים. ישבה בדיוק על הכיסא שאתה יושב עליו עכשיו. אמרה שהיא לא יכולה יותר.

לא שאלתי למה. בגיל שישים ושמונה אמא שלי למדה לשלוח הודעות קוליות בוואטסאפ, אבל לא למדה להגיד "אני צריכה עזרה". אבא שלי, בן שבעים ושלוש, עדיין עובד במוסך הקטן שלו בדרך העצמאות — אותו מוסך שפתח כשהייתי בן שש, עם שלט מתקלף "צמיגים ופנצ'ריה".

התקשרתי אליו למחרת בבוקר.

— אבא, מה קורה עם אמא?

שתיקה. שמעתי רדיו ברקע, גלי צה"ל, מבזק חדשות.

— היא אמרה לך, — הוא אמר. זה לא היה שאלה.

— היא אמרה לרונית. רונית אמרה לי.

— טוב.

— מה טוב? אבא, מה קורה?

— מה קורה… — הוא חזר על המילים שלי כמו שהיה עושה כשהייתי ילד ושאלתי אותו משהו שהוא לא רצה לענות. — אני לא יודע, יוסי. אני באמת לא יודע.

הוא נשמע עייף. לא עייף של משמרת לילה, אלא עייף של ארבעים שנה של אותו אדם לידך, ואותו ריח של שמן מכונות על הבגדים, ואותה שאלה שלא שאלת.

נסעתי להורים. הם גרים ברחוב הרצל, דירה קטנה עם מרפסת שצופה לחצר פנימית. בדרך עצרתי במכולת של מרים, לקחתי בקבוק מיץ ענבים — אמא אוהבת לקדש עליו בשישי. כן, זה יום חמישי, אבל רציתי לבוא עם משהו ביד, כמו שאתה בא עם כלום רק כשאתה מפחד.

אמא פתחה את הדלת. היא לבשה חולצה ירוקה עם צווארון עגול, אותה חולצה שלבשה ביום ההולדת שלי לפני חודשיים. כאילו היא חיכתה לי. כאילו כל זה תוכנן.

— באת, — אמרה.

— באתי.

הדירה הייתה שקטה מדי. אבא ישב בסלון, מול טלוויזיה כבויה, עם ידיים על הברכיים. הוא נראה כמו פסל קטן.

— אבא, — אמרתי. — אני רוצה לשמוע ממך מה קורה.

הוא הרים אלי את המבט. העיניים שלו היו אדומות.

— אמא שלך רוצה להתגרש.

— למה?

— תשאל אותה.

הסתובבתי לאמא. היא עמדה ליד הדלת, ידיה שלובות, גבה ישר.

— אמא?

— נמאס לי, יוסי, — היא אמרה. — פשוט נמאס לי.

— מה נמאס?

— הכל. המוסך. השמן. הריח. שהוא חוזר הביתה בעשר בלילה ומדבר איתי על צמיגים. שהוא לא מסתכל עלי כשאני מדברת. שהוא לא ראה אותי ארבעים שנה.

— את בטוחה שזה ארבעים? — שאלתי, כי משהו במספר הזה לא הסתדר לי, ומיד התביישתי בשאלה הטיפשית הזאת.

היא עצרה. מצמצה.

— מה זה משנה כמה שנים בדיוק, יוסי. המשמעות היא שאני כבר לא יודעת מי האיש הזה. ואולי גם לא ידעתי אף פעם.

אבא אמר מהספה, בלי להסתובב:

— ידעת טוב מאוד מי אני. ידעת שאני עובד במוסך. ידעת שאני חוזר מאוחר. לא התחבאתי.

— לא התחבאת, — הסכימה אמא. — בדיוק. פשוט לא היית. כשהבנים היו קטנים, עבדת. כשהיו גדולים, עבדת. עכשיו הם הלכו — ואתה עדיין עובד.

— מישהו צריך לשלם על הדירה הזאת.

— הדירה הזאת שולמה לפני חמש עשרה שנה. המוסך מרוויח יפה, ראיתי את הדוחות. זו לא פרנסה, אבא. זה בית מלון. אתה בא לישון פה.

רציתי להגיד משהו. לעצור את זה. אבל שניהם דיברו כמו שני עורכי דין בבית משפט, ואני הייתי רק יוסי, הבן הגדול, סניטר במיון בית החולים, האיש שמביא כוסות מים לאנשים ומחזיק ידיים של חולים. לא שופט. לא מגשר. אפילו לא מגן.

— די, — אמרתי. — אני אכין קפה.

במטבח מצאתי את הקומקום ריק, הכיריים נקיים, ספלים מסודרים בארון. הבית הזה תמיד היה נקי. תמיד היה מסודר. תמיד היה שקט. וזאת, אולי, הייתה הבעיה.

כשחזרתי עם שלושה ספלים, אמא ישבה עכשיו על כיסא ליד החלון, רחוק מאבא. היא החזיקה בידיה את חוברת הסליחות הישנה, כזאת עם כריכה כחולה, מהבית כנסת הספרדי ברחוב אלנבי.

— את רוצה להתגרש, — אמרתי. — טוב. ומה עם הדירה?

שניהם הרימו אלי מבט.

— מה עם הדירה? — שאל אבא.

— הדירה רשומה על שם שניכם, נכון? חצי חצי. אם מתגרשים — מוכרים ומתחלקים. או שאחד קונה את החלק של השני.

אבא קם מהספה. הוא קם לאט, אבל לא לאט של גיל — לאט של אדם שצריך לשמור על שיווי משקל בין מה שהוא רוצה להגיד ובין מה שמותר.

— אתה באת לעזור לי, — אמר, — או לעזור לה?

— אני באתי להבין, אבא.

— אין מה להבין, — אמרה אמא. — אני לא רוצה למכור את הדירה. אני רוצה לחיות פה. לבד.

— ואבא?

— שילך לגור עם … — היא עצרה.

— עם מי? — שאלתי.

— עם מישהי שתסבול אותו.

זה היה הרגע שבו הבנתי שאני לא יכול להציל את הנישואים שלהם. אבל אולי אוכל להציל מהם אחד את השני.

— אמא, — אמרתי. — אם אתם מתגרשים, את יודעת מה קורה עם הדירה. את יודעת כמה היא שווה. מאתיים ושמונים אלף דולר, בערך. גם אם הוא ייתן לך את החלק שלו, את תצטרכי לשלם לו את הכלכלה שלך — מאה ארבעים אלף. אין לך מאיפה.

— יש לי פנסיה.

— הפנסיה שלך היא ששת אלפים שקל בחודש. לא תקני דירה בזה.

היא שתקה. אבא הסתכל עלי בזהירות, כמו שהיה מסתכל על שקע חשמלי חשוף.

— ומה אתה מציע? — שאלה אמא.

— לא יודע, — הודיתי. — אבל לפני שאתם מתגרשים — דברו עם מישהו. לא איתי. עם עורך דין משפחה. תבינו מה זה אומר. ואז תחליטו.

שבוע עבר. אני חזרתי למשמרות. בלילה, במיון, קיבלתי חולה עם התקף חרדה, אישה בת חמישים וחמש, נלחצה מהבדידות. הבאתי לה כוס מים, ישבתי לידה, אמרתי לה לנשום. היא החזיקה לי את היד ואמרה: "כמה זמן אתה נשוי?"

— שמונה עשרה שנה, — אמרתי.

— וטוב לכם?

— טוב. יש ימים. אבל טוב.

— אז שמור על זה, — היא אמרה. — שמור על זה חזק, כי אין יותר גרוע מליפול לבד.

בדרך הביתה, בארבע לפנות בוקר, קיבלתי הודעה מאמא: "אבא ישן במוסך."

לא עניתי. מה כבר אפשר לענות כשאימא שלך, בגיל שישים ושמונה, מגלה שאבא שלך ישן על מיטת ברזל בתוך חדרון צדדי של המוסך, ליד המדחס, על מזרן דק.

בשישי בארוחת ערב, כולם ניסו להתנהג כרגיל. אחותי גלית באה עם הילדים. רונית הכינה דג וסלט. אבא הגיע מהמוסך עם שקית לחמניות טריות מהמאפייה ליד. אמא הגישה כוסות יין. אף אחד לא דיבר על הגירושים.

אבל כשיצאתי למרפסת לקחת אוויר, גלית יצאה אחרי.

— שמעת מה קורה? — שאלה.

— שמעתי.

— אני לא יודעת מה לעשות, — היא אמרה. — הם שני הילדים הכי גדולים שאני מכירה.

— הם לא ילדים, גלית.

— אבל זה מה שהם עושים, — היא אמרה. — משחקים ילדים. משחקים בתיאטרון: "קודם תתנצל", "לא, קודם את".

— מה את רוצה ממני?

— שום דבר. סתם רציתי לוודא שאתה בסדר.

לא הייתי בסדר. אבל מה זה משנה. ניסיתי לזכור איך זה היה בחתונה שלהם. אני לא זוכר — הייתי קטן מדי, ואין לי זיכרונות משם. אבל אמא שמרה בארון תמונה אחת, בשחור-לבן, היא ואבא צעירים, עומדים מתחת לחופה, שניהם מחייכים. מהחיוך הזה, אגב, לא ראיתי זכר כבר עשור.

במוצאי שבת החלטתי לעשות משהו. נסעתי למוסך.

אבא ישב בפנים על שרפרף גבוה, והדליק נורת לד קטנה. הוא עבד על צמיג של אופנוע, סובב אותו באיטיות, בודק את הדופן.

— אבא.

— יוסי.

— באתי לדבר איתך.

— על אמא.

— עליכם.

הוא הניח את המפתח. ניגב את הידיים בסמרטוט. הוא נראה קטן מתחת לאור.

— אני כל יום, — הוא אמר, — כל יום מאז שפתחתי את המוסך הזה. חוץ משבתות. קמתי בחמש. גהצתי חולצה. עבדתי. לא שתיתי. לא בזבזתי. לא הלכתי מכות. לא הרמתי קול על אמא שלך. כלום. ובגיל שבעים ושלוש היא אומרת לי "אני לא יודעת מי אתה".

— אבא, — אמרתי. — היא יודעת מי אתה. היא יודעת בדיוק. זאת הבעיה.

הוא הסתכל עלי. משהו במבט שלו נפתח, כאילו הוא באמת ראה אותי עומד שם, לא רק שמע אותי.

— אולי אתה צודק, — אמר.

— אני רוצה לשאול אותך משהו, — אמרתי. — למה אתה עדיין עובד ככה, כל השעות האלה?

— כי אני יודע לעשות רק את זה.

— אבל למה כל יום?

— כי כשאני עובד, אני לא צריך לחשוב על מה שקרה.

— ומה קרה?

זה היה הרגע. הוא לקח נשימה עמוקה, כזאת שהופכת את החזה לכלוב.

— סבתא שלך, — אמר. — כשהיא מתה, לא הספקתי להיפרד. לא הייתי בארץ, כלומר — הייתי בנסיעת עבודה, קניתי חלקים בטבריה. היא נפטרה בבית החולים, לבד. אתה היית פעוט קטן אז, בקושי בן שנה. אמא שלך טיפלה בכל. אני חזרתי בלוויה.

לא ידעתי. אף פעם לא סיפר לי שהוא לא הספיק להיות שם כשסבתא מתה.

— ואז מה? — שאלתי.

— ואז כלום. אני עבדתי. ככה ידעתי להתמודד. עם הכול. שקט בעבודה. אני יודע מה אני שווה שם. אני לא צריך להסביר. לא צריך לדבר. לא צריך…

— להתאבל, — השלמתי.

הוא הניח את הראש על הידיים. סתם ישב ככה, ליד הצמיג של האופנוע, בתוך המוסך הריק, והשקט הזה היה כל כך כבד שיכולת לשמוע את הפסים של רכבת החוף משקשקים מרחוק, מבעד לקירות.

— מה אני עושה, יוסי? — שאל.

— אבא, אני לא יודע. אבל אני יודע מה אתה *לא* עושה. אתה לא מספר לה את זה.

— היא לא תקשיב.

— נסה.

למחרת, ביום ראשון, אבא לא הלך למוסך. זה לא קרה אף פעם, חוץ מתשעה באב. אמא התקשרה אלי, והיה לה קול של ילדה שאבדה.

— אבא בבית. הוא יושב בסלון. הוא אומר שהוא רוצה לדבר.

— אז דברו.

— על מה?

— תשאלי אותו.

היא שתקה. שמעתי את הקומקום אצלה שורק.

— יוסי, אני פוחדת.

— ממה, אמא?

— שהוא יגיד לי משהו שאני לא רוצה לשמוע.

— או אולי משהו שדווקא רצית.

הם דיברו שעתיים. לא הייתי שם. שמעתי מהצד. אבא סיפר לה על סבתא. סיפר לה שהוא אכל את עצמו כל השנים, שהוא לא ידע איך לחזור הביתה גם כשהיה בבית, שהוא מצטער על השנים שלא ראה אותה. אמא בכתה. אבא לא בכה. הוא ישב כמו ילד קטן שמספר לאמא שלו שהוא פחד בחושך.

ושם, בסלון של רחוב הרצל, בין שתי כוסות תה שהתקררו, ההורים שלי לא התגרשו.

אבל זה לא נגמר ביום אחד. הם חזרו לחיות יחד, אבל לאט, בצעדים קטנים. אבא התחיל לסגור את המוסך בשלוש. הוא למד להכין סלט. הוא הצטרף לאמא לחוג התעמלות במתנ"ס. הם קנו יחד עציץ בזיליקום למרפסת.

וכששאלתי את אמא איך זה הולך, היא אמרה:

— לא ידעתי שהוא אוהב עגבניות שרי.

— וזה טוב?

— זה טוב, — היא אמרה. — זה סוף סוף אני והוא, לא אני והוא והמוסך.

הם לא התגרשו. הם נשארו בדירה ברחוב הרצל.

עכשיו, כשאני נוסע לראות אותם בשישי, אני מוצא אותם יושבים יחד על הספסל בחצר, מסתכלים על העציץ של הבזיליקום. אמא חותכת תפוח. הקליפה יורדת בספירלה אחת ארוכה, בלי להישבר. אבא מושיט יד ולוקח פרוסה, ואומר לה משהו על העגבניות שגדלות טוב יותר השנה. היא צוחקת, ומניחה את הסכין על השיש, ונשענת אליו קצת, ככה, בלי מילים נוספות.