אני זוכר את הרגע שבו הבנתי שטעיתי — לא כי מישהו אמר לי את זה בפנים, אלא כי כל האולם השתתק בבת אחת, וזה השקט הכי רועש ששמעתי בחיים.
קוראים לי נדב שגיא, אני בן שלושים וארבע, ואני מנהל רכש בחברת "קרן-אור תעשיות" — או שהייתי, עד לפני שבועיים. אשתי, יעל, בת שלושים ואחת, מנהלת גלריה לאמנות ברחוב שינקין בתל אביב. גלריה קטנה, יפה, כזו שבקושי מכסה את עצמה — ככה חשבתי. במשך שלוש שנות נישואים חשבתי שאני זה שמחזיק את הבית. שאני זה שמשלם את המשכנתה על הדירה בגבעתיים, שאני זה שקנה לה את הרנו קליאו שהיא נוסעת בו לעבודה.
אז כשקיבלתי קידום למנכ"ל אזור המרכז, הזמנתי מסיבה. אולם אירועים על שפת הים בהרצליה, קייטרינג בשרי, די־ג'יי, בערך שמונים איש — אנשי הצוות שלי, בני דודים, ואמא שלי, רותי, שישבה בשולחן הראשי עם חיוך שלא ירד לה מהפנים כל הערב. בשלב מסוים לקחתי מיקרופון. אמרתי משהו שאני מתבייש בו עד היום — לא כי הוא היה שקר, ככה חשבתי אז, אלא כי אמרתי אותו מול כולם: "שלוש שנים אני מפרנס את הבית הזה לבד. יעל, חוץ מלצייר תמונות שאף אחד לא קונה, את לא תרמת פה כלום." הרמתי כוסית. חשבתי שזה יישמע כמו בדיחה. זה לא נשמע ככה.
אמא שלי קמה. היא ניגשה לשולחן שלנו עם תיק עור דק שהיא הכינה מראש — הבנתי את זה רק אחר כך, שהיא תכננה את זה מראש, שזה לא היה ספונטני. היא שמה על השולחן, מול יעל, מסמכי גירושין. "מספיק," היא אמרה. "תחתמי. הבן שלי כבר לא צריך אותך." אני זוכר שהצחוק שלי נתקע לי בגרון. חשבתי שאני אמור להרגיש ניצחון. הרגשתי בחילה קלה, אבל לא אמרתי כלום. עמדתי שם עם הכוסית ביד, כמו אידיוט.
יעל לא בכתה. היא לא צעקה. היא פתחה את התיק ועברה על הדפים כאילו היא קוראת חוזה שכירות. שאלתי אותה מאוחר יותר למה היא לא אמרה כלום באותו רגע — היא אמרה שהיא כבר ידעה בדיוק מה כתוב שם, כי היא הכתיבה חלק מהניסוח בעצמה כמה שבועות קודם, כשעורך הדין שלה שלח לה טיוטה "ליתר ביטחון". זה משהו שידעה רק היא, לא אני, לא אמא שלי, אף אחד מהאורחים. היא כבר ידעה שהמסמך הזה מפריד רכוש רשום על שם כל אחד בנפרד — כולל חברות. אמא שלי חשבה שהיא מגינה על המשכורת שלי, על הבונוסים, על אופציות המניות שקיבלתי בקידום. היא לא היתה מודעת למה שהיא בעצם נותנת ליעל בלי לדעת.
שאלתי את יעל, "קראת את זה?" והיא ענתה, "עורך הדין שלי בדק." זה לא היה מה ששאלתי, ואני יודע את זה, אבל באותו רגע לא היה לי אכפת. אמרתי לה פשוט לחתום, שלא תסבך את הערב. היא לקחה את העט מהשולחן — עט זהב שהיה מתנה מהחברה שלי לקידום, אירוני כשאני חושב על זה עכשיו — וחתמה על כל השורות בלי לבקש עוד דף. אחר כך היא שמה את העט ליד הצלחת שלי, קמה, ואמרה, "מזל טוב על הקידום." אמרתי תודה, כי מה עוד אומרים. היא הביטה בי ואמרה, "תיהנה מזה כל עוד זה נמשך." לא הבנתי מה זה אומר. חשבתי שזו סתם אמירה מרירה.
למחרת בבוקר לבשתי חליפה חדשה, כזו שקניתי במיוחד ליום הראשון בתפקיד, ונסעתי למשרד. הבניין ברמת החייל, הקומה השמינית, המזכירה שלי אמורה היתה לחכות לי עם קפה ולוח זמנים לפגישות. במקום זה קיבלה אותי דממה. אנשים בפרוזדור הפסיקו לדבר כשראו אותי. המזכירה שלי, מיכל, ניגשה אלי עם דף בידיים והפנים שלה היו לבנות. "נדב," היא לחשה, "רגע, אתה באמת עוד לא יודע?"
התברר שקרן-אור תעשיות נרכשה על ידי חברת אחזקות בשם "אופק ורד השקעות" שלושה שבועות לפני המסיבה שלי. אני אישרתי את הרכישה — קיבלתי מסמכים, חתמתי על אישורים פנימיים, שום דבר לא נראה חשוד, זו היתה עסקה שגרתית מבחינתי. מה שלא ידעתי הוא שהבעלים היחידה של אופק ורד היא יעל שגיא — לא בשם הנעורים שלה, "יעל כרמלי", שאני הכרתי אותה איתו כל השנים בגלריה. היא רשמה את החברה על שם המשפחה שלנו, פשוט לא סיפרה לי מעולם שהיא זו שמנהלת אותה. הגלריה ברחוב שינקין היתה תחביב אמיתי שלה, כן — אבל היא היתה גם המנכ"לית של קרן השקעות שהחזיקה שליטה בחברה שאני עבדתי בה, ושהיא בעצם אישרה את הקידום שלי בכתב יד משלה שלושה שבועות קודם. מיכל הושיטה לי את הדף — הודעת התייעלות, פיטורי הנהלה, החל מסמנכ"ל התפעול ומעלה. השם שלי היה ברשימה.
ניסיתי להתקשר אליה. היא לא ענתה. שלחתי הודעה, "מה זה, מה קרה", והיא ענתה אחרי כמה שעות רק בשורה אחת: "קראת את המסמך שחתמת עליו אתמול בערב? קרא אותו שוב, בעמוד השלישי, סעיף על נכסים פרטיים." חזרתי הביתה — לדירה בגבעתיים, שהתברר לי מאוחר יותר שהיתה רשומה על שמה בלבד עוד לפני החתונה, מתנה מסבא שלה — ומצאתי את המנעול כבר החלפתי. לא, האמת, לא היא החליפה אותו. אני חושב שפשוט לא היה לי מפתח חדש כי היא כבר לא ראתה סיבה לתת לי אחד. עמדתי בפרוזדור הבניין, עם התיק שלי מהעבודה עדיין ביד, וצלצלתי בפעמון של הדירה שהייתי בטוח שהיא שלי.
היא פתחה, עמדה על סף הדלת עם ספל תה בידיים — לא הזמינה אותי פנימה. אמרה שהעורך דין שלה כבר שלח לי את כל הפרטים במייל, שהחלוקה נעשתה לפי מה שחתמתי עליו, ושאין לי שום תביעה על נכסים הרשומים על שמה. שאלתי אותה למה היא לא סיפרה לי, למה היא שמרה את זה בסוד שלוש שנים שלמות. היא אמרה שבהתחלה זה היה כי היא רצתה שהיחסים בינינו יהיו שווים, לא שהיא זו שמממנת את הגאווה שלי. ואחר כך, היא אמרה, זה פשוט הפך לנוח לי להאמין שאני זה שמחזיק הכל — ולה לא היה שום סיבה לתקן אותי.
עברו כמעט תשעה חודשים מאז. אני עובד עכשיו בחברה קטנה יותר, בתפקיד נמוך יותר, במשכורת שהיא פחות משליש ממה שהיה לי אז. גיליתי לפני חודש, ממכר משותף, שאמא שלי ידעה על מסמכי הגירושין הרבה לפני המסיבה — היא רק לא ידעה מה יעל בעצם מחזיקה בבעלותה, וכשגילתה את זה, היא לא התקשרה אלי כדי להתנצל. היא התקשרה כדי לשאול אם יש סיכוי שיעל תסכים לפגישה, "רק לדבר על העתיד". אני עדיין לא ענה לה על זה.
