Zone 4.0
עדנה הגיעה למוסך שלי ביום שלישי, שעתיים אחרי הצהריים. היה לה דף מקופל ביד, כאילו ישנה עליו לילה שלם, ועל הפנים חיוך מתנצל שהיא תרגלה כנראה מול המראה.
הבת שלי נועה הייתה בת חמש כשחזרתי הביתה ומצאתי אותה יושבת בפינת הספה, בלי לדבר, בלי לצייר, בלי לשחק. בדרך כלל היא הייתה מקפצת עלי ברגע שפתחתי את
השעה הייתה חמש וחצי בבוקר. נורית אבן-חן קפצה מהמונית עוד לפני שהנהג הספיק לכבות את המנוע. רגליה היחפות למחצה טפחו על האספלט הקר, ונעלי הבית הוורודות שהיו עליה
הרגע שבו המזגן נדם היה הרגע שבו יעל הבינה שאולי, רק אולי, היא עשתה את טעות חייה. חיפה נחנקה ביולי. המדחום במרפסת הראה ארבעים ושתיים מעלות בצל, והמזגן
אורנה הבינה שמיטל נוסעת באמת רק כשראתה את הקופסה עם ספלי הקפה. מיטל מעולם לא טרחה למיין כלים – הייתה שותה מספל שעליו הדפס של יום העצמאות גם
"אף אחד לא צריך את הזקנה הזאת!" – אמר יעקב בקול רם, מצמיד את הטלפון לכתפו. הוא עמד במטבחון הדחוס של דירתם, ידיו עמוק בתוך קצף של מי
כשאורי עזב את מאיה ההרה, הוא חשב שהוא מציל את עצמו. הוא לא ידע שהחיים לפעמים לא רודפים אחריך מיד. הם נותנים לך ללכת, לצחוק, לבנות
— אמא! אבא! שמעתי הכול! אתם רוצים להרדים את מיצי! אני לא אתן לכם! נועה עמדה בפתח המטבח עם פנים אדומות ודמעות על הסנטר. הטלפון היה ביד
עד לפני חמש שנים, אילנה דהן לא היססה לקרוא לי "הכפרית חסרת ההשכלה". עכשיו, הטלפון שלה מופיע אצלי במסך ארבע פעמים ביום, ועל כל שיחה שלא נענית היא
בחתונה של הנכד שלה הושיבו את סבתא לאה בפינה הרחוקה של האולם. לא מתוך רוע. כולם אמרו שזה „לטובתה”. רחוק מהרמקולים, קרוב ליציאה, ליד עציץ פלסטיק גדול