— אמא! אבא! שמעתי הכול! אתם רוצים להרדים את מיצי! אני לא אתן לכם!
נועה עמדה בפתח המטבח עם פנים אדומות ודמעות על הסנטר. הטלפון היה ביד שלה, כאילו כבר חיפשה למי להתקשר, למי לבקש הצלה.
אמא שלה, יעל, החווירה. אבא שלה, רועי, נשען על השיש ולא הצליח מיד להוציא מילה.
מיצי שכב בחדר של נועה, על השמיכה הסגולה שלה. חתול זקן, בן שש-עשרה, עם פרווה אפורה שכבר איבדה את הברק וצעדים איטיים שהכאיבו לנועה בכל פעם שראתה אותם. פעם הוא היה קופץ על הארון, גונב חתיכות עוף מהצלחת ומתחבא בתוך שקיות. עכשיו הוא ישן רוב היום.
אבל בשביל נועה הוא לא היה „חתול זקן”.
הוא היה מיצי.
הוא היה בבית עוד לפני שהיא נולדה. יעל סיפרה לה לא פעם איך רועי מצא אותו כגור ליד פח אשפה בחיפה, בערב שבו הם חזרו מבדיקה קשה אצל רופא. אמרו להם אז שאולי לא יהיו להם ילדים. יעל בכתה על הספה, והגור הקטן טיפס לה על הברכיים וליקק לה את הדמעות.
שנה אחר כך נועה נולדה.
מיצי ישן ליד העריסה שלה כאילו קיבל תפקיד רשמי: לשמור עליה. הוא היה איתה כשצמחו לה שיניים, כשהייתה חולה, כשהיא פחדה מסופות, כשהיא חזרה מבית הספר עם לב שבור בגלל חברה.
ואז היא שמעה את אבא אומר:
— יעל, אולי הגיע הזמן להרדים אותו. הוא סובל. הוא בקושי הולך. וגם הכסף לווטרינרים כבר נהיה בלתי אפשרי.
נועה לא שמעה יותר.
היא רצה לחדר, הוציאה את הכלוב הישן של מיצי ואמרה:
— אנחנו הולכים לסבתא מרים. היא לא תיתן להם.
סבתא מרים גרה במושב בגליל. נועה הייתה שם בפעם האחרונה כשהייתה קטנה מאוד. היא זכרה עצי לימון, כלב לבן, שתי חתולות ושיחה קשה בין אמא לסבתא, שבסופה יעל בכתה באוטו. מאז לא נסעו לשם.
נועה לא הבינה למה מבוגרים יכולים לאהוב ולהיעלם זה לזה מהחיים.
היא הכניסה לתיק כסף שחסכה, אוכל רך, בקבוק מים וסוודר. מיצי נכנס לכלוב באי רצון, אבל לא היה לו כוח להתנגד.
באוטובוס היא החזיקה אותו על הברכיים ולחשה:
— עוד קצת. אני מצילה אותך.
כשהגיעה למושב כבר היה חושך. היא לא זכרה את מספר הבית, אבל במכולת מישהו הכיר מיד.
— מרים כהן? הבית עם השער הירוק והבוגנוויליה.
סבתא פתחה את הדלת ונשארה המומה.
— נועה?
נועה פרצה בבכי.
— סבתא, הם רוצים להרדים את מיצי!
מרים לא שאלה למה ברחה. לא כעסה. היא פתחה את הדלת לרווחה.
— קודם נכנסים. ילד בוכה וחתול זקן לא עומדים בחוץ.
בבית, יעל ורועי כבר היו בפאניקה. הטלפון של נועה כבה. החברות לא ידעו כלום. רק אחרי שעה יעל לחשה:
— אמא שלי.
היא התקשרה למספר שלא חייגה שנים.
מרים ענתה.
— נועה כאן. גם מיצי. תבואו. אבל בלי צעקות. הילדה לא ברחה מהרוע שלכם. היא ברחה מהפחד שלה.
כשהגיעו, ישבו כולם במטבח של מרים. מיצי היה עטוף בשמיכה ליד תנור קטן. נועה ישבה על הרצפה ולא הסכימה לעזוב אותו.
רועי כרע מולה.
— נועה, לא רציתי להרוג אותו. רציתי שלא יכאב לו.
— אמרת שהוא עולה יותר מדי כסף.
רועי עצם עיניים.
— נכון. וזה היה משפט איום. לפעמים כשאבא מרגיש חסר אונים, הוא מתחבא מאחורי חשבונות. אני מצטער.
יעל הביטה באמה. שנים של שתיקה עמדו ביניהן.
מרים אמרה בשקט:
— פעם גם אנחנו נתנו לגאווה להיות חשובה יותר ממשפחה. בואי לפחות לא נעשה את זה לילדה.
למחרת הגיע וטרינרית למושב. היא בדקה את מיצי לאט ובעדינות.
— הוא זקן מאוד. אבל היום זה לא היום שלו ללכת. יש לו כאבים שאפשר להקל. צריך אוכל מתאים, חום, תרופות והרבה שקט.
נועה שאלה:
— אז הוא נשאר?
— הוא נשאר כל עוד החיים שלו עדיין חיים, ולא רק כאב, ענתה הווטרינרית.
מיצי נשאר אצל סבתא שבועיים. אחר כך חזר הביתה עם תרופות, שמיכה חדשה ומדרגה קטנה שרועי בנה כדי שיוכל לעלות למיטה של נועה.
הנסיעות למושב חזרו. בהתחלה בשביל מיצי. אחר כך בשביל הקשר. יעל ומרים למדו לדבר שוב. לא בבת אחת, לא בלי דמעות, אבל בלי לברוח.
מיצי חי עוד שמונה חודשים.
בבוקר אביבי אחד הוא נרדם על הכרית של נועה ולא התעורר. היא בכתה, אבל לא לבד. רועי החזיק אותה, יעל החזיקה את מיצי, ומרים אמרה:
— הוא הלך מוקף בכל האנשים שלו.
הם קברו אותו מתחת לעץ הלימון במושב. נועה הניחה שם אבן קטנה וכתבה:
„מיצי — החתול ששמר עליי לפני שנולדתי.”
אחר כך הוסיפה בלחש:
— וגם החזיר את סבתא.
לפעמים ילדים מבינים משהו שמבוגרים שוכחים: זקן וחולה לא אומר מיותר.
ולפעמים בעל חיים קטן מחזיק משפחה שלמה, עד שהיא לומדת שוב להחזיק אחד את השני.
