אורנה הבינה שמיטל נוסעת באמת רק כשראתה את הקופסה עם ספלי הקפה. מיטל מעולם לא טרחה למיין כלים – הייתה שותה מספל שעליו הדפס של יום העצמאות גם באוקטובר, לא הבדילה בין פורצלן לקרמיקה, ושברה צלחות בלי להניד עפעף. עכשיו כל ספל היה עטוף בנייר עיתון ונארז בארגז נפרד. אפילו הספל הכחול והסדוק שאורנה הציעה לזרוק עשרות פעמים.
הארגזים מילאו את הסלון בחולון. מיטל עברה לרחובות: קיבלה משרת מתכנתת בסטארט־אפ חדש ושכרה דירת שלושה חדרים עשר דקות מהעבודה. בת שלושים ושלוש, אורנה ידעה שמותר לבת בוגרת לעבור דירה. ובכל זאת, כל חצי שעה שאלה אם מיטל ארזה מספיק מגבות. היא הביאה תרופות, מפתחות רזרביים, מטריה מתקפלת מתקדמת, ועותקים צבעוניים של כל המסמכים. איתרה את קופות החולים הקרובות לדירה החדשה ושלחה למיטל לינקים. מצאה ביקורת על המכולת מתחת לבניין – ירקות זולים, אבל הגבינה תמיד קרובה לתאריך התפוגה.
בהתחלה מיטל הודתה. אחר כך ענתה בקצרה. לקראת ערב ביקשה מאורנה פשוט לשבת. אורנה התיישבה על מזוודה סגורה. השתיקה הייתה לה קשה. היא צפתה במיטל סוגרת ארגז עם נייר דבק וראתה את כל הטעויות: ספרים צפופים מדי, מייבש שיער צמוד לנעליים, ועל הארגז עם הכלים לא כתוב "זהירות – שביר".
"את מתכוונת להתקשר כל ערב?" שאלה.
מיטל הרימה את הראש באיטיות. אמרה שתתקשר, אבל לא כל ערב. בעבודה החדשה אולי יישארו שעות נוספות; היא צריכה להתאקלם, להכיר חברים, להתרגל לעיר. אורנה שמעה רשימה של פעילויות שבתוכן אימא רק מפריעה.
בתחנה המרכזית בתל אביב היא בדקה את הכרטיס של מיטל שלוש פעמים. שאלה את הנהג מתי סוגרים את דלתות האוטובוס. ביקשה ממיטל לא להירדם בנסיעה, לא לקחת אוכל מזרים, ולהשיב לה מיד כשתגיע – כאילו הנסיעה לרחובות אורכת יומיים ולא שעה ועשרים דקות.
רגע לפני העלייה מיטל חיבקה אותה ואמרה בשקט שיש לה בקשה אחת.
חודש אחד בלי ביקורים מפתיעים. בלי טלפונים חמש פעמים ביום. בלי שאלות דרך הקולגות, בעלת הדירה, או החברות המשותפות. אם תצטרך עזרה – היא תתקשר בעצמה.
אורנה נסוגה לאחור.
"אני מפריעה לך?"
הבת עצמה את העיניים. בדיוק מהשאלה הזאת חששה. הסבירה שאימא לא מפריעה – אימא כובשת את כל המרחב מראש. מיטל לא מספיקה להבין שקשה לה, כי אורנה כבר מגישה פתרון.
האוטובוס יצא שבע דקות אחר כך. הן נפרדו רע.
בבית חולון גילתה אורנה שהדירה לא הפכה שקטה יותר – היא הפכה מיותרת. מיטל גרה בנפרד שנים, אבל תמיד באותו גוש דן. היה אפשר לקפוץ לבקר עם מרק עוף בימי שישי, לאסוף ז'קט מניקוי יבש, להציע עזרה בבחירת וילונות. הבת התקשרה בדרך מהעבודה, ביקשה שתבדוק חוזה שכירות, התלוננה על השכנים. אורנה חיה לבד אבל מעולם לא הרגישה לבד: היומן שלה היה מלא בחיים של מישהי אחרת.
עכשיו ישבה בטלפון בקשה באורך חודש.
את היום הראשון היא עברה בקלות. שלחה הודעה: "הגעת?". מיטל ענתה מילה אחת. אורנה כתבה: "תתקשרי כשתתפני". השיחה לא הגיעה.
ביום השני חזו גשם ברחובות. אורנה פתחה את האפליקציה, ראתה רוחות חזקות וחייגה לבת. ניתקה לפני הצלצול. המטריה אצל מיטל – היא בעצמה הכניסה אותה לכיס הצדדי של התיק.
ביום השלישי אורנה ראתה באינטרנט הודעה על תקלת מים ראשית. השכונה לא התאימה בדיוק, אבל הייתה סמוכה. היא התקשרה לחברת הניהול של הבניין, העמידה פנים שהיא שוכרת פוטנציאלית ושאלה אם יש מים. כשהפקיד שאל מה מספר הדירה, אורנה ניתקה. התביישה. לא מאוד – רק במידה שאסור לספר לאף אחד.
מיטל התקשרה ביום ראשון. דיברה בהתרגשות, סיפרה על העבודה, על השכנה שנתנה לה עציץ מתנה, ועל כך שהלכה לאיבוד בדרך לסופר. אורנה חיכתה לבקשה. הבת הייתה אמורה להתלונן על הבוס, על הקור בדירה, או לפחות על סיר לא נכון. בקשה לא הגיעה.
אורנה מצאה בעיות בעצמה. שאלה למה מיטל עדיין לא הזמינה חשמלאי לבדוק את השקעים. הזכירה לה לעדכן כתובת בספח תעודת הזהות. הציעה לא לחייך יותר מדי למנהל החדש, כדי שלא ינצלו את טוב הלב שלה.
בקו השתרר שקט.
הבת אמרה: "אימא, את שוב עושה את זה."
את שתי המילים האלה אורנה שמעה הרבה שנים ותמיד ראתה בהן עוול. "שוב עושה את זה" הפך את הדאגה שלה לפגם. היא סיימה את השיחה בקרירות ויומיים לא ענתה להודעות מיד – שמיטל תרגיש איך זה בלי אימא.
למיטל, כך נדמה, לא הזיז. היא שלחה תמונות מהעיר החדשה. שולחן העבודה, גן ציבורי עם צמחי תבלין, חתול רחוב בכניסה. באחת התמונות ניצב מדף ספרים שהיא בנתה בעצמה. עקום, צד אחד נמוך בשני סנטימטרים. אורנה הגדילה את התמונה. רצתה לכתוב שהקיבוע לא מתאים ושהוא עלול לקרוס. הקלידה את ההודעה שלוש פעמים, מחקה. בלילה חלמה שהמדף באמת נפל על הבת. בבוקר שלחה למיטל קישור לדיבלים טובים. מיטל הגיבה בלב אדום. לא קנתה כלום.
כעבור שבוע נפגשה אורנה עם חברתה מירה בקניון בת ים. סיפרה על המעבר כאילו הבת ברחה פתאום והשאירה את האם לגורלה. מירה הקשיבה תוך כדי בחישת הפוך, ושאלה מה אורנה מתכננת לעשות עכשיו. השאלה צרמה. אורנה עבדה כמורה לכלכלת בית עד הפנסיה, אבל פרשה לפני שלוש שנים. קודם עזרה למיטל בשיפוץ הדירה הקודמת, אחר כך בחיפוש עבודה, אחר כך טיפלה בכלבה החולה. הכלבה נשארה אצל האקס של מיטל, השיפוץ נגמר, העבודה נמצאה. לאורנה היו ספרים, גינה קהילתית, שכנות, טלוויזיה. אבל אף משימה לא נזקקה לה בדחיפות.
"אני אנוח," אמרה.
מירה צחקה והזכירה שאורנה "נחה" כבר שלוש שנים, פשוט באופן אינטנסיבי מאוד.
הן רבו קלות, בסגנון חברי. אורנה יצאה מוקדם ובדרך הביתה קנתה בסופר את המצרכים שמיטל אוהבת: יוגורט בלי סוכר, גבינה בולגרית, תפוחים. רק בקופה הבינה שהבת בעיר אחרת. נאלצה לאכול הכל לבד. היוגורט יצא חמוץ.
ביום העשירי התקשרה בעלת הדירה של מיטל. אורנה בעצמה השאירה לה את המספר כשחתמו על החוזה, וביקשה לעדכן על בעיות. האישה סיפרה שהשכנים מלמטה התלוננו על רטיבות מהאמבטיה. מיטל הזמינה שיפוצניק, תוקן, אבל נאלצה לשלם. אורנה חשה סיפוק ואימה בעת ובעונה אחת. הנה, הבת לא התמודדה. כסף ירד לטמיון, השכנים כועסים, והאימא שמעה אחרונה. היא התקשרה למיטל והתחילה לדבר לפני הברכה. למה לא התקשרה? איזה שיפוצניק? יש חשבונית? מי אישר את המחיר? הבת השיבה תחילה, ואז השתתקה.
התברר שצינור ישן של מכונת הכביסה דלף. בעל הדירה החזיר לה את הכסף. לשכנים לא נגרם נזק. הבעיה נפתרה בשעתיים.
"הסתדרתי, אימא," אמרה מיטל. "לא מושלם, אבל הסתדרתי."
אורנה השיבה שלא מדובר ביכולת, אלא באמון. הבת שאלה בשקט למה אמון תמיד מתורגם אצלה לדיווח לאימא. השיחה נגדעה.
אחריה ישבה אורנה במטבח זמן רב. לפניה הייתה מונחת מחברת שורות ובה רשמה במשך שנים מידע קריטי: מספרי פלאפון של הרופאים של מיטל, מועדי תשלומים, ביטוחים. בעמוד הראשון, עוד מימי האוניברסיטה, היה מודבק פתק עם רשימת מאכלים שהבת לא אוכלת. אורנה דיפדפה בין הדפים ולראשונה ראתה לא אהבה – אלא מערכת שליטה. ענקית, מתוכננת היטב, בנויה מדברים טובים ונכונים. כל מספר היה שימושי. כל עצה הייתה יכולה להועיל. אבל המערכת כולה לא השאירה לבת מקום לטעות בלי עדה.
התובנה לא הפכה את אורנה לחכמה יותר. היא נעלבה עמוקות. יומיים לא התקשרה. בשלישי חיכתה להתנצלות. ברביעי החליטה שמיטל כפוית טובה. בחמישי ארזה תיק.
הכניסה שניצלים ביתיים, גרבי צמר, מתאם חדש לברז של האמבטיה, ותיקיית מסמכים. קנתה כרטיס לאוטובוס הבוקר הראשון. לא התכוונה להתערב – רק לראות שהכול בסדר. היא תגיע, תתקשר מהתחנה, תפתיע. הבת קודם תכעס, אחר כך תשמח.
אורנה הגיעה מוקדם למסוף התחבורה. התיישבה מול לוח הזמנים, התיק בין רגליה. מסביבה אנשים נסעו לילדים, להורים, לעבודה. איש מהם לא ביקש רשות לאהוב. הכריזו על העלייה לאוטובוס. אורנה קמה, ולפתע ראתה בעיני רוחה את פני הבת כשהיא תפתח את הדלת. לא שמחה ולא כעס. עייפות. אותה עייפות שבה ביקשה מיטל חודש שקט.
נותרו לה חמישים מטר לדלת האוטובוס. אורנה עמדה במקום בזמן שאנשים עקפו אותה עם מזוודות. הנהג הניף שלט. מישהו מאחור רטן לעבור. היא לא נסעה.
האוטובוס יצא בלעדיה.
על הספסל פתחה את התיק. השניצלים הדיפו ריח פטרוזיליה. המתאם החדש שכב מעל בגדים, כמו הוכחה לתקלה שכבר תוקנה.
היא רצתה לבכות – לא בגלל שהבת נסעה. בגלל משהו אחר: מיטל ביקשה במשך שנים רשות לחיות, ואורנה שמעה בקשה לנטוש אותה.
היא שבה לחולון. את השניצלים נתנה לשכנה מקומה רביעית, שהנכדים התארחו אצלה בסוף השבוע. את המתאם החזירה לחנות לחומרי בניין. את הכרטיס זרקה בלי לצלם ובלי לספר למיטל על הוויתור הגדול.
בשבועות שנותרו עד תום החודש עשתה אורנה כמה דברים מוזרים. נרשמה לבריכת השחייה העירונית, למרות שחששה להיראות מגוחכת בכובע ים. הלכה למפגש מועדון קוראים בספרייה השכונתית – ובערב שלם לא נתנה עצות למנחה. הסכימה לעזור למירה לסדר אלבומי תמונות, וכשהמלאכה הסתיימה קמה, בלי להמציא משימה חדשה.
החיים לא התמלאו בן לילה. רוב הזמן אורנה השתעממה. לפעמים ישבה עם הטלפון והרגישה כמו מכשיר ששכחו לכבות אחרי שהתוכנית נגמרה.
מיטל כתבה. אורנה ענתה בקיצור. לא כעונש – מתוך ניסיון לא לצרף הוראה לכל משפט.
בדיוק בתום החודש הבת התקשרה בערב. אורנה ראתה את השם וחיכתה שלושה צלצולים.
מיטל סיפרה שעברה את תקופת הניסיון. המנהל הציע לה להוביל פרויקט קטן. המדף העקום עדיין עומד, אם כי מפחיד. בסוף השבוע היא מתכוונת לקנות קיבועים חדשים. אורנה הקשיבה. העצות דחפו מפנים, מוכנות לזנק: אילו ברגים, איזו חנות, איך לנהל משא ומתן על שכר. אפילו הצמידה כף יד לפה.
הבת השתתקה ושאלה אם הכול אצלה בסדר. אורנה יכלה לספר שכמעט נסעה בלי הזמנה. יכלה להפוך את הוויתור על הנסיעה להישג ולזכות בתודה. אבל אז החודש היה שוב הופך לסיפור על מה אימא עשתה בשביל הבת.
היא סיפרה על הבריכה. על זה שכובע ים גורם לכולם להיראות מוזרים באותה מידה. על מועדון הקוראים ועל האישה שמבלבלת בין עגנון לעמוס עוז, אבל מדברת בביטחון רב. מיטל צחקה. ואז אמרה שהיא מתגעגעת.
אורנה עצמה עיניים. למילים האלה חיכתה, אבל עכשיו לא סימנו ניצחון. אפשר להתגעגע לאדם בלי לתת לו שליטה על החיים שלך.
"גם אני מתגעגעת," השיבה.
הבת שאלה אם היא יכולה לבוא בסוף השבוע הבא. לא בגלל שקרתה צרה. סתם הביתה.
אורנה הביטה בחדר. תיכף רצתה לקנות מצרכים, לשטוף חלונות, להכין רשימת שאלות ולתכנן יומן. הרגישה את התנועה המוכרת מתחילה לפעול מבפנים, ועצרה.
"בואי," אמרה. "ומה שנעשה – נחליט ביחד."
אחרי השיחה אורנה לא ערכה תפריט. זה היה קשה יותר מאשר לא לעלות על האוטובוס.
