HE
השעה הייתה חמש וחצי בבוקר. נורית אבן-חן קפצה מהמונית עוד לפני שהנהג הספיק לכבות את המנוע. רגליה היחפות למחצה טפחו על האספלט הקר, ונעלי הבית הוורודות שהיו עליה
הרגע שבו המזגן נדם היה הרגע שבו יעל הבינה שאולי, רק אולי, היא עשתה את טעות חייה. חיפה נחנקה ביולי. המדחום במרפסת הראה ארבעים ושתיים מעלות בצל, והמזגן
אורנה הבינה שמיטל נוסעת באמת רק כשראתה את הקופסה עם ספלי הקפה. מיטל מעולם לא טרחה למיין כלים – הייתה שותה מספל שעליו הדפס של יום העצמאות גם
"אף אחד לא צריך את הזקנה הזאת!" – אמר יעקב בקול רם, מצמיד את הטלפון לכתפו. הוא עמד במטבחון הדחוס של דירתם, ידיו עמוק בתוך קצף של מי
כשאורי עזב את מאיה ההרה, הוא חשב שהוא מציל את עצמו. הוא לא ידע שהחיים לפעמים לא רודפים אחריך מיד. הם נותנים לך ללכת, לצחוק, לבנות
— אמא! אבא! שמעתי הכול! אתם רוצים להרדים את מיצי! אני לא אתן לכם! נועה עמדה בפתח המטבח עם פנים אדומות ודמעות על הסנטר. הטלפון היה ביד
עד לפני חמש שנים, אילנה דהן לא היססה לקרוא לי "הכפרית חסרת ההשכלה". עכשיו, הטלפון שלה מופיע אצלי במסך ארבע פעמים ביום, ועל כל שיחה שלא נענית היא
בחתונה של הנכד שלה הושיבו את סבתא לאה בפינה הרחוקה של האולם. לא מתוך רוע. כולם אמרו שזה „לטובתה”. רחוק מהרמקולים, קרוב ליציאה, ליד עציץ פלסטיק גדול
ההלוויה של אמא שלי התקיימה ביום חמישי האחרון של נובמבר. הגשם ירד בדליים, ואני עמדתי שם עם המגפיים הדולפים היחידים שהיו לי וחשבתי רק על דבר אחד —
ליום ההולדת השישים שלה, רחל הכינה הכול כמעט חודש מראש. היא אמרה לכולם שזה „רק ערב קטן”, אבל בפועל בדקה שלוש פעמים את התפריט, התקשרה למסעדה בירושלים