HE
כשמיכל בן-עמי עברה מתל אביב למושב קטן בגליל, האנשים הסתכלו עליה כאילו ירדה מהאוטובוס בטעות. היא הגיעה במאי, עם שתי מזוודות, מחשב נייד וארגזים מלאים ספרים. קנתה
איתן היה נהג משאית כמעט שלושים שנה. הכבישים היו הבית השני שלו, ולפעמים נדמה היה שגם הראשון. הוא הכיר תחנות דלק בדרום, מסעדות דרכים בצפון וחניונים ליד
— היא הבת שלי. הבנתם? — אמרה מיכל ונעמדה לפני הילדה כאילו הגוף שלה יכול לעצור את כל המילים הרעות שבעולם. הסלון השתתק. עד אותו רגע הייתה
— יש לך שבוע לצאת מהדירה. אני מביא לכאן את האישה החדשה שלי. נועה עמדה באמצע הסלון ולא זזה. הדירה הקטנה בחיפה הייתה של סבתא שלה, אסתר.
— באמת לא ידעת? — יעל שאלה בשקט, כדי לא להעיר את הילדים, אבל השקט שלה היה חד יותר מצעקה. — לא ידעת שאמא שלך תרצה „קצת
— דנה, אני ליד הדירה של ההורים. המפתח לא נכנס. החלפת מנעול? דנה עמדה במטבח שלה בפתח תקווה, עם טלפון ביד ועם לב שכבר היה עייף מדי
באוטובוס לירושלים נשאר מקום פנוי אחד בלבד — ליד החלון, לצד גבר מבוגר במעיל ישן. הצווארון היה שחוק, הכפתורים לא תואמים, אבל על ברכיו נח זר חרציות
— אמא, רק אל תילחצי. כבר ארזנו לך את הדברים. חנה עמדה במסדרון של הדירה שלה בחולון ולא הבינה מיד מה שמעה. הרגל הימנית עדיין נגררה אחרי
בחוץ ירד שלג דק וקשה על המדרגות של הבית הקטן בגליל. בפנים היה חם. בתנור בערו עצים, על השולחן עמדה קנקן תה עם נענע ומרווה, ורחל
החתונה של אורי ונועה נערכה בחצר הגדולה של משפחת בן־עמי, במושב ליד הכנרת. חודש מאי היה רך וחם, עצי ההדר פרחו, שולחנות ארוכים כוסו במפות לבנות, והאורחים