HE

בבית של חמותי תמיד היה ריח של עלי דפנה, רהיטים מבריקים וגאווה ישנה שלא ידעה להתבייש. אסתר עבדה שלושים שנה כאחות אחראית בבית חולים בחיפה. היא באמת עשתה

  ביום שני בבוקר גילתה מיכל שבעלה הזמין שלושים ושניים אנשים לארוחת יום ההולדת של אמו. הוא עשה זאת בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית וחתם בשם שניהם. “יהיה כמו תמיד,”

הפעמון צלצל בשש חמישים ושתיים בבוקר. רבקה כבר הייתה ערה בדירה שלה בחולון. מאז שיצאה לפנסיה היא חלמה על בקרים שקטים: קפה לאט, עיתון, הליכה קצרה בפארק. אבל

האיש ישב על הרציף כבר שלוש שעות, ואף אחד לא ניגש אליו. ליד הנעל שלו שכבה כלבה. ג׳ינג׳ית, רזה, עם פרווה קרועה בצרורות וצלעות שבלטו מתחת לעור. על

— גברת, את יודעת אם האוטובוס למושב כבר עבר? רחל בן-עמי הרימה עיניים מהספסל בתחנה. מולה עמד גבר בן חמישים ומשהו, מתנשף, עם מעיל עבודה, מכנסי טרנינג ותיק

— תה? — שאלה הכרטיסנית והגישה לי כוס נייר חמה. נסעתי ברכבת לילה מחיפה לבאר שבע. הקרון כבר התחיל להירדם. אנשים סגרו תיקים, כיבו מסכים, נשענו על חלונות.

— או שאני באה עם יעקב, או שאני לא באה בכלל, ניר. תבחר. ניר עמד במטבח הקטן של הדירה שלו בחיפה והחזיק את הטלפון חזק מדי. הוא שמע

כשאיתי העיף את מגש האיפור משידת הטואלט, הבקבוקים נפלו על הרצפה כאילו מישהו שבר תפאורה של חיים מושלמים. זכוכית התנפצה. קרם יקר נמרח על העץ המבריק. אבקה בהירה

דניאל עמד באמצע דירת הסטודיו החדשה שלו בפתח תקווה, עם גרביים רטובות בתוך תערובת של אוכל כלבים, חול מפוזר ושתן. מולו שכב כלב לבן ענק ולעס בשלווה את

עשרה ימים אחרי שעזבה את הבית, דפנה קיבלה שיחת טלפון מבעלת המתפרה הישנה בבת ים. “יש כאן קופסה עם השם שלך,” אמרה האישה. “מישהי מבוגרת השאירה אותה וביקשה