HE

— הפכת את הבן שלי לשבר כלי, ואת יושבת לך בזמן שהברזלים עושים בשבילך את הבית! חמותי, טובה, פרצה למטבח שלנו בבאר שבע בלי לדפוק. היא זרקה על

כשאליהו יצא מבית החולים בחיפה עם מכתב שחרור בכיס וכלב ג׳ינג׳י ברצועה, המאבטח בכניסה הסתכל עליו כאילו איבד את השכל. — אליהו, הרופא אמר מנוחה. לא טיולים עם

  — בבתים מכובדים, יקירתי, לא שותים מדברים כאלה. חמותי, רבקה, החזיקה את הספל הדק של סבתא שלי בשתי אצבעות, כאילו הוא מלוכלך. על החרסינה היו ורדים דהויים

— דנה, אורי, בואו למרפסת! — קראה חמותי בקול חגיגי. — הכנתי לכם מלפפונים מהגינה. טבעי, בלי ריסוסים! על השולחן עמד גיגית פלסטיק ענקית. בתוכה שכבו מלפפונים עצומים,

הילדים שלי אמרו שנים שהדירה גדולה עליי. בהתחלה זה נשמע כמו דאגה. — אמא, שלושה חדרים לאישה אחת זה הרבה. אחר כך זה כבר נשמע כמו הוראה. —

  — סידרתי הכול. נועה מביאה אותם מחר בערב, אז תפני את החדר הגדול למעלה. אמיר זרק את מפתחות הרכב על השיש וניגש למקרר. יעל עמדה במטבח של

— כנראה טעית במספר — אמרה מיכל בקול שקט. בצד השני הייתה שתיקה קצרה, ואז קול נשי חד אמר: — טעיתי? את לא מיכל, הנכדה של שרה? —

— עזבת אותי בשביל אישה שצעירה מהאחיינית שלי, ועכשיו אתה חוזר עם מזוודה? — שאלה יעל. — מי סיפר לך שהאדמה עומדת להימכר? אבי ניסה לחייך. — באתי

קוראים לי אליהו. אני בן שבעים וארבע וגר בבית קטן ליד זכרון יעקב, בית שפעם היה מלא קולות. אשתי הייתה אופה עוגת תפוחים בימי שישי. הרדיו היה מנגן

יעל הסתכלה על ההודעה בקבוצת העבודה וחייכה בלי להתכוון. „שבת, 18:00, קפה נענע. עוגה, מוזיקה, קריוקי. בלי תירוצים!” יעל הייתה בת שלושים ואחת, גרושה, אמא לשני ילדים, ועייפה