ביום שני בבוקר גילתה מיכל שבעלה הזמין שלושים ושניים אנשים לארוחת יום ההולדת של אמו.
הוא עשה זאת בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית וחתם בשם שניהם.
“יהיה כמו תמיד,” כתב. “מיכל מכינה הכול.”
מיכל הייתה בת חמישים ואחת ועבדה כמנהלת חשבונות בחברת בנייה בפתח תקווה. אמו של בעלה, רחל, עמדה לחגוג שבעים. במשך שנים מיכל בישלה לכל אירוע משפחתי: קציצות, אורז, עוף, סלטים, עוגות ושתי מנות מיוחדות לאורחים שלא אכלו גלוטן.
בעלה, ארז, קנה שתייה והיה בטוח שהם מתחלקים בעבודה.
— השנה אני לא יכולה, אמרה לו. — יש לי סגירת רבעון בעבודה.
— אבל זה יום הולדת שבעים.
— אז בוא נזמין קייטרינג.
ארז נבהל מהמחיר.
— אמא שלי אוהבת אוכל ביתי.
— גם אני אוהבת לשבת בזמן שאחרים אוכלים אותו.
הוא אמר שהיא עושה עניין קטן ממשהו שעשתה פעמים רבות.
מיכל פתחה רשימה ושלחה אותה למשפחה: מי מביא סלט, מי קינוח, מי שתייה ומי נשאר לנקות.
אף אחד לא ענה.
בערב התקשרה גיסתה תמר.
— ארז אמר שלא לבחור משימות, כי בסוף את ממילא משנה הכול.
מיכל שתקה.
— מתי אי פעם שיניתי משהו שהבאת?
— אף פעם. אבל הוא תמיד אומר שאת מעדיפה לעשות לבד.
מיכל סגרה את הטלפון והלכה לסלון.
— למה אתה מספר שאני לא רוצה עזרה?
ארז הוריד את העיניים מהטלוויזיה.
— כי כשכולם מביאים משהו, זה יוצא לא מסודר.
— אז אתה מעדיף שאני אעבוד יומיים כדי שהשולחן ייראה מסודר.
— זה בשביל אמא.
מיכל התקשרה לרחל.
לראשונה שאלה אותה מה היא באמת רוצה.
רחל נשמעה מופתעת.
— ארוחת ערב פשוטה. הילדים, הנכדים, אולי שתי חברות. למה?
— ארז הזמין שלושים ושניים אנשים.
— הוא מה?
התברר שארז רצה אירוע גדול כי אחיו ערך לאביהם מסיבה מרשימה שנתיים קודם לכן. בעיניו, גודל האירוע הוכיח מי בן טוב יותר.
רחל כעסה.
— אני לא רוצה תחרות בתוך הבית שלי.
היא הציעה לשנות את התכנית. ארז סירב.
— כבר הזמנתי אנשים. מה יחשבו?
— שחשבת במקומי, אמרה אמו.
בסופו של דבר לא ביטלו את כל ההזמנות, אבל שינו את צורת הארוחה. כל משפחה הביאה מנה. מיכל הכינה רק מרק ועוגה קטנה.
ביום שישי בצהריים ארז עדיין קיווה שתיבהל ותתחיל לבשל.
— אין מספיק אוכל, אמר כשהביט במקרר.
— יש מרק ועוגה.
— ומה עם העוף?
— אצל אחיך.
— והסלטים?
— תמר מביאה.
— ואם מישהו ישכח?
— הוא יאכל משהו אחר.
האורחים הגיעו עם קערות, תבניות וסירים. חלק מהמנות לא התאימו זו לזו. היו שלושה סלטי כרוב ואף אורז. אחת הדודות הביאה פשטידה קרה, והנכד הבכור הזמין שתי מגשי פיצה ברגע האחרון.
רחל צחקה יותר ממה שמיכל ראתה אותה צוחקת שנים.
— זו הארוחה הכי מבולגנת שהייתה לי, אמרה, — וגם הראשונה שבה כולם מדברים עם כולם במטבח.
מיכל ישבה מתחילת הארוחה ועד סופה.
כשהגיע הזמן לברך, רחל הרימה את הכוס.
— אני מבקשת דבר אחד לשנה הבאה. שאף אישה במשפחה הזאת לא תיעלם למטבח בזמן שכולם חוגגים.
ארז הביט במיכל.
אחרי שהאורחים הלכו, הוא התחיל לאסוף צלחות.
— תשאיר, אמרה. — נעשה מחר.
— לא. אם אשאיר, את תעשי בבוקר.
הוא שטף כלים כמעט שעה. כשהוא סיים, התיישב מולה בידיים אדומות מהמים.
— חשבתי שאת מגזימה.
— כי אף פעם לא עשית את מה שעשיתי.
בשבת הבאה ארז קם מוקדם והכין סלט. הוא חתך את העגבניות גדול מדי ושכח מלח.
מיכל טעמה ולא תיקנה.
— איך יצא? שאל.
— ביתי, אמרה.
רחל צחקה בקצה השולחן.
בפעם הראשונה, המילה הזאת נשמעה כמו משהו שכולם בנו יחד.
