האיש ישב על הרציף כבר שלוש שעות, ואף אחד לא ניגש אליו.
ליד הנעל שלו שכבה כלבה. ג׳ינג׳ית, רזה, עם פרווה קרועה בצרורות וצלעות שבלטו מתחת לעור. על הצוואר שלה היה קולר כחול ישן, שכבר דהה כמעט לאפור.
רונית ראתה אותם מהקיוסק בתחנת הרכבת בבאר שבע, כשהכינה את הקפה הראשון של הבוקר. את הכלבה היא הכירה. כולם בתחנה קראו לה נאיה. יותר משנה היא חיה שם, מתחת לספסל ליד הרציף השני. רונית הייתה מביאה לה כל בוקר שאריות עוף ולחם בקופסת פלסטיק. מניחה והולכת, כי נאיה לא אכלה כשאנשים הסתכלו עליה.
את האיש היא לא הכירה.
הוא היה מעל חמישים, עם מעיל אפור וידיים סדוקות. הוא ישב בלי לזוז, רק פתח וסגר שוב ושוב את הכפתור המתכתי של הכיס. קליק. קליק. קליק. נאיה רעדה בכל פעם, אבל לא התרחקה.
רונית יצאה עם כוס מים.
— היא של התחנה — אמרה. — אני מאכילה אותה.
האיש הרים אליה עיניים אדומות.
— אני יודע.
— איך אתה יודע?
— היא שלי.
רונית קפאה.
נאיה לא הביטה בו. היא הסתכלה אל המסילות. תמיד חשבו שהיא פשוט התרגלה לרכבות. פתאום רונית הבינה שאולי היא לא הסתכלה על רכבות, אלא על הכיוון שממנו מישהו היה אמור לחזור.
כעבור זמן קצר הגיעה מיכל, מתנדבת מעמותת בעלי חיים. היא כרעה ליד הכלבה, סובבה לאט את הדיסקית שעל הקולר והאירה עם הטלפון.
על הדיסקית היה חרוט בעקום: „נאיה“. מתחת — מספר.
מיכל התקשרה.
טלפון צלצל בכיס של האיש.
רונית הרגישה כעס חם עולה לה בגרון.
— היא חיכתה כאן ארבעה עשר חודשים — אמרה. — איפה היית?
האיש כיסה את הפנים בידיים.
— עברנו דירה. אשתי אמרה שאין מקום לכלבה. אמרתי לעצמי שאבוא לקחת אותה אחר כך. שבוע. חודש. ואז… כבר התביישתי. ככל שעבר הזמן, היה קל יותר לשקר לעצמי שהיא הסתדרה.
— היא לא הסתדרה — אמרה מיכל. — היא שרדה.
הוא לא ניסה להתווכח.
מהכיס שלו הוציא כדור קטן אדום, שחוק, מלא סימני שיניים. הוא הניח אותו ליד המים.
נאיה סובבה את הראש.
האף שלה זז. האוזן התרוממה. קצה הזנב רעד כמעט בלי תנועה. היא קמה לאט, על רגליים דקות וחלשות, התקרבה לכדור והריחה אותו. אחר כך דחפה את האף לכיס המעיל שלו.
האיש לא זז. רק הניח את כף היד פתוחה על הברך.
— אני לא מבקש שתסלחי מהר — לחש. — רק תני לי לחכות הפעם.
נאיה הריחה את היד שלו. ואז התיישבה לידו. לא עליו. לא בשמחה. רק קרוב מספיק כדי שהצד שלה ייגע בברך שלו.
מיכל אמרה שלא לוקחים אותה מיד. קודם וטרינר, בדיקות, מעקב, התחייבות. האיש הסכים לכל דבר.
והוא התחיל לבוא.
כל בוקר. לפעמים גם בערב. הביא אוכל, שמיכה, תרופות, את הכדור הישן. ישב על הספסל ולא נגע בה עד שהיא בחרה. אחרי שבוע היא אכלה לידו. אחרי שבועיים נתנה לו לשים רצועה. אחרי חודש היא הלכה איתו עד המכונית. ואז חזרה לספסל. רק ביום השלושים ושניים היא נכנסה לרכב לבד.
רונית עמדה בפתח הקיוסק ובכתה בשקט.
נאיה שכבה במושב האחורי, עם הכדור בין הכפות. היא הביטה פעם אחת ברציף. לא במסילות. ברונית.
כאילו אמרה תודה.
האיש חזר אחרי חודש עם תמונה. נאיה על שטיח, עם קולר חדש, ישנה ליד דלת פתוחה.
— אני לא יודע אם היא סלחה לי — אמר.
רונית הביטה בתמונה.
— אולי כלבים לא סולחים כמו אנשים. אולי הם פשוט בודקים כל יום אם הפעם אתה נשאר.
לפעמים המילה „אחר כך“ היא הדרך הקצרה ביותר לשבור לב.
והדרך חזרה, אם היא קיימת, מתחילה בישיבה שקטה ליד מי שחיכה לך יותר מדי זמן.
