מָרינה שוֹשֶטרמן חותכת בצל במטבח ברחוב ויצמן, כשבנה, אֵיתָן, פורץ פנימה בלי לחלוץ נעליים.
– אמא! גדעון תפס את החתולה בשק וזרק אותה לרכב!
היא מניחה את הסכין. עיניה אדומות, אבל זה מהבצל, לא מבכי.
– איזו חתולה?
– האפורה, עם הכתם הלבן על החזה! היא גרה אצלו! הוא תפס אותה, שם בשק, ודחף לניסן!
איתן בן תשע, בכיתה ד', וכל יום חוזר מבית הספר דרך הסמטה שמאחורי הבניינים, כי זה קיצור דרך. השער של גדעון לא נסגר כבר מהחורף שעבר — הצירים נשברו כשהוא דחף אותו בכתף, הידיים היו תפוסות בשקיות אשפה, ומאז השער נדפק ברוח בלילות כאילו מישהו בא ומתחרט.
גדעון פרלמוטר, בן שבעים ואחת, גר לבד מאז שאשתו נפטרה לפני שלוש שנים. הבן שלו מתקשר פעם בחודש, בשבת בערב, והשיחה נגמרת אחרי ארבע דקות בערך. חצר האחורית שלו מוזנחת, כי הגב כבר לא מרשה להתכופף, ולשכור מישהו זה כמו להודות שהוא לא מסתדר.
החתולה הופיעה בספטמבר. אפורה, כתם לבן על החזה, אוזן קרועה. ישבה על המרפסת והביטה בדלת. לא ילדה, לא התחככה ברגליים. פשוט חיכתה, כאילו הגיעה לתור.
גדעון יצא, הביט בה ואמר:
– גם לי אין מה לאכול.
היא לא זזה. הוא חזר פנימה, הוציא מהמקרר חתיכת דניס מבושל שנשארה מארוחת שישי, שם על צלחת חד-פעמית והוציא החוצה. היא אכלה, ניקתה את הפרווה, וישבה באותו מקום.
– אז תשבי, – הוא אמר.
עד אוקטובר היא כבר גרה בבית. לא כי הזמין אותה, אלא כי בוקר אחד מצא אותה ישנה על השטיח בכניסה. איך היא נכנסה — לא ברור, הדלת הייתה נעולה. אחר כך שם לב שהחלון הקטן במטבח לא ננעל עד הסוף. הבין. לא תיקן.
איתן עובר ליד השער הזה כל יום. הוא תמיד מציץ פנימה — לא מסקרנות, אלא כי מאחורי המחסן של גדעון גדל עץ שסק זקן, ובסתיו נפלו ממנו פירות קטנים וחמוצים שאיתן עדיין אסף ואכל. עכשיו אין פירות. ההרגל להציץ נשאר.
באותו יום חמישי אחר הצהריים, כשהוא חוזר מבית הספר, הוא רואה את גדעון עומד על המרפסת עם שק בד ביד. השק זז. איתן עוצר ליד השער.
השק מתנועע, ומשהו בפנים מגרד — עמום, כמו ציפורניים על עץ. גדעון לא רואה את הילד. הוא יורד מהמדרגות, חוצה את החצר לכיוון הניסן הישן שחונה ליד הגדר, מכוסה אבק. פותח את הדלת האחורית, מניח את השק על המושב, וחוזר לבית.
איתן עומד ולא זז. הלב דופק כאילו רץ, למרות שהוא במקום. הוא ראה את החתולה ליד הבית הזה. אפורה, כתם לבן. פעם אחת הוא נופף לה, והיא הטתה את הראש כאילו לא הבינה.
שק. חתולה בשק. איתן יודע מה זה אומר. סבתא שלו סיפרה שפעם בכפרים היו זורקים גורי חתולים לנחל — לא מרשעות, פשוט אין מי שיאכיל. סבתא סיפרה את זה בקול שקט, כמו על מזג אוויר, ואיתן לא הצליח להירדם עד חצות כי דמיין את השק שוקע במים שחורים.
גדעון יוצא שוב. הפעם עם קופסת קרטון ביד. מניח אותה על המושב האחורי, ליד השק, נכנס למכונית ומתניע. הניסן משתעל, מתעקש, ויוצא מהחצר דרך השער הפתוח. איתן נדחק לגדר כדי שהרכב לא יפגע בו. גדעון חולף על פניו בלי להסתכל אחורה.
הילד רץ הביתה — ומגיע למטבח, לאמא שלו, לסיפור שכבר סיפרנו.
מרינה מנגבת ידיים במגבת. מסתכלת על בנו: מעיל פתוח, תיק על כתף אחת, שפה תחתונה רועדת. לא בוכה, אבל על הגבול.
– שב, איתן. אנחנו לא יודעים לאן הוא נסע. אולי לווטרינר.
– לווטרינר לא לוקחים בשק! לוקחים בתיק נשיאה!
ומרינה לא מוצאת מה לענות. כי הילד צודק. לווטרינר לא לוקחים בשק.
– בסדר, – היא אומרת. – אני אדבר עם גדעון כשהוא יחזור.
– ואם יהיה מאוחר מדי?
– איתן.
– ואם יהיה מאוחר מדי, אמא?
מרינה לובשת נעליים בלי גרביים, לוקחת את המפתחות מהמזנון, ויוצאת עם איתן לחצר של גדעון. השער תלוי על ציר אחד, בדיוק כמו שהילד תיאר, ומקיש בעדינות ברוח שמתחילה לנשוב מכיוון הים. השעה חמש ורבע. עוד מעט יחשיך.
היא דופקת בדלת. אין תשובה. הניסן איננו. היא מציצה דרך החלון למטבח — ריק, אור כבוי. חוזרת עם איתן הביתה, אבל לא נכנסת. יושבת על המדרגה בכניסה לבניין, מחכה. איתן לצידה, מקפל ופותח את רצועת התיק בלי הפסקה.
הניסן חוזר בשבע ורבע. גדעון יורד לאט, בלי שק, בלי קופסה. מרינה קמה וניגשת.
– גדעון, איתן ראה אותך לוקח את החתולה בשק. הוא בטוח שקרה לה משהו רע.
גדעון מביט בה, ואז בילד שעומד מאחוריה עם עיניים נפוחות.
– הקופסה הייתה עם ציוד וטרינרי. השק — כי אין לי כלוב הובלה, ולחתול הזה יש נטייה לקרוע כל דבר עם רוכסן. לקחתי אותה למרפאה ברחוב ההסתדרות. הייתה לה מורסה באוזן הקרועה, נדבקה. הרופאה ניקתה, נתנה אנטיביוטיקה. עלה שלוש מאות ועשרים שקל.
הוא מוציא מהכיס קבלה מקומטת ומראה. איתן קורב, קורא את זה: "מרפאה וטרינרית — כפר סבא, טיפול אוזן, שלוש מאות עשרים ₪".
– אז היא בחיים? – שואל איתן, קול נשבר קצת.
– בחיים. במכונית, בתוך הקופסה, כי היא עדיין מסוממת קצת מהזריקה. תרצה לראות?
איתן רץ לרכב לפני שגדעון מספיק לסיים משפט. פותח את הדלת האחורית — הקופסה על המושב, מכוסה מגבת ישנה, ובפנים החתולה, האוזן חבושה בפלסטר לבן קטן, עיניים חצי עצומות.
– היא ישנה, – אומר גדעון מאחוריו. – תן לה לנוח.
מרינה עומדת ליד השער ההוא, המתנדנד, ומביטה בגדעון. הוא נראה פתאום עייף יותר משהוא נראה עד עכשיו — כמו מישהו שנשא משהו כבד יותר משק אחד עם חתולה בפנים.
– אתה יכול פשוט לספר לנו דברים, גדעון, – היא אומרת. – במקום לתת לילד לדמיין את הגרוע ביותר.
– לא חשבתי שמישהו שם לב, – הוא עונה, ומביט לרגע בשער השבור, כאילו רק עכשיו נזכר שהוא צריך תיקון.
– כל השכונה שמה לב, – אומרת מרינה. – פשוט אף אחד לא בא לשאול.
באותו ערב היא שולחת את בעלה, יובל, לחנות החומרה ברחוב סוקולוב לקנות ציר חדש לשער. הוא מתקין אותו למחרת בבוקר, בזמן שאיתן יושב על המדרגות של גדעון ומחזיק את החתולה — ששמה כבר "פינטה", כי מישהו צריך היה לקרוא לה משהו — עטופה בשמיכה, האוזן עדיין חבושה.
גדעון עומד ליד, מגיש לאיתן שקית עם שאריות דג מהמקרר.
– תני לה קצת. אבל לא הרבה, היא עוד חלשה.
הילד מאכיל את החתולה בזהירות, אצבע אצבע, בזמן שיובל מברג את הציר האחרון והשער נסגר, בפעם הראשונה מזה כמעט שנה, בלי לחבוט.
