אני שכנה קומה מתחת, גרה ברחוב ביל"ו בפתח תקווה כבר עשרים ושתיים שנה, ואת רוב מה שקורה בבניין אני יודעת בגלל המרפסת. לא בגלל שאני מציצה – פשוט המרפסת שלי פונה לחניה, ומי שנכנס ויוצא אני רואה, בין אם אני רוצה ובין אם לא.
את אורית ואת בעלה, גיא, אני מכירה מהיום שעברו לדירה מעלינו. הוא סוכן ביטוח, נוסע הרבה, תמיד עם התיק שחור על הכתף ומפתחות הקאמרי מסתובבים על האצבע. היא מנהלת חשבונות במפעל טקסטיל בקריית אריה. שני ילדים, כיתה ג' וכיתה ו'. בשבתות בבוקר היא יוצאת עם הכלב שלהם, מעורבב לבן קטן, ותמיד עוצרת רגע ליד השיחים שלי לדבר על העגבניות.
באותו יום שישי בבוקר, קצת אחרי שבע, שמעתי דלת נטרקת למעלה. לא בכוח, אבל ברור. אני הייתי עם כוס נס קפה על השיש, בפיג'מה, מחכה שהרדיו יגיד את מזג האוויר. ואז ראיתי אותה במרפסת שלהם, בפיג'מה גם היא, מחזיקה טלפון כאילו הוא בוער לה ביד.
לא שמעתי מילה. אבל ראיתי אותה יושבת על הכיסא הפלסטיק שיש להם שם, זה שהיה צריך זריקת מים כבר שנה, ולא זזה כמעט עשרים דקות. פשוט ישבה. זה מה שגרם לי לדאוג – לא הרעש, השקט.
גיא ירד לרוץ בשעה שמונה, כמו כל בוקר שישי. ראיתי אותו חוזר בערך שעה אחר כך, מזיע, אבל הפעם הוא לא נכנס ישר. עמד רגע ליד הרכב, הסתכל למעלה לכיוון המרפסת שלהם. משהו בפנים שלו כבר ידע.
במשך שבועיים לא ראיתי אותו כלל. הרכב נעלם מהחניה. שאלתי את אורית פעם אחת, כשנפגשנו ליד תיבות הדואר, רק שאלתי אם הכול בסדר. היא אמרה "בסדר" בטון שאומר בדיוק ההפך. לא הרחבתי. זה לא העסק שלי, ואני לא אישה שדוחפת את האף.
הילדים המשיכו ללכת לבית ספר כרגיל, עם התיקים הכבדים והמים הבועה בבקבוק. פעם אחת ראיתי את הבן הקטן שואל אותה משהו בחניה, והיא רכנה אליו וענתה משהו קצר, ואז המשיכו ביחד לרכב.
בערך אחרי חודש, יום חמישי בצהריים, ראיתי אותו שוב. עמד למטה עם תיק גב ישן, לא התיק העסקי הרגיל שלו, זה עם הרצועה הקרועה שתמיד היה מונח במחסן. עמד ליד האינטרקום דקה שלמה לפני שלחץ. יכולתי לראות שהוא בודק את עצמו במראה של הרכב לפני זה, מיישר את החולצה.
היא פתחה לו. לא ראיתי מה קרה בפנים, כמובן, אבל אחרי איזה שעה וחצי הוא ירד לבד, בלי התיק. הפנים שלו לא היו פנים של מישהו שקיבל תשובה. יותר פנים של מישהו שמחכה.
השבוע שאחרי זה שמתי לב שהיא התחילה לצאת בבקרים לעורך דין – זיהיתי כי היא לבשה חליפה, לא בגדי עבודה הרגילים שלה, ופעם ראיתי בתיק שלה תיקייה כחולה עבה שהציצה מהרוכסן. לא שאלתי. אבל ידעתי שמשהו זז.
בסוף חודש נובמבר, יום שלישי, ראיתי משאית הובלות קטנה עוצרת למטה. לא הובלה גדולה – שני בחורים, כמה קרטונים, ומזרן יחיד קשור בחבל על הגג. גיא היה שם, מכוון להם איפה לשים. הוא לא עלה לדירה בכלל. פשוט חיכה למטה, קיבל את הקרטונים שהיא הורידה, אחד אחד, דרך השכנה שעזרה לה.
בשלב מסוים ראיתי אותה יוצאת החוצה עם מעטפה חומה גדולה ומגש עוגיות – נתנה לו את המעטפה, לא את העוגיות. הוא פתח אותה שם, במקום, ליד הרכב. ראיתי אותו מדפדף בדפים, ואז מקפל אותם בחזרה בזהירות, כאילו הם שווים יותר ממה שהם נראים.
שכנה אחרת, ציפי מהקומה השלישית, סיפרה לי אחר כך שזה היה הסכם גירושין עם חלוקת רכוש – שהדירה, זו שלמעלה, נרשמה על שם אורית לבד כבר לפני שנתיים, ירושה מההורים שלה, אז הוא לא היה זכאי לחצי ממנה. מה שהוא קיבל היה רק החלק שלו בחיסכון המשותף, קצת יותר משמונים אלף שקל, וזהו.
ראיתי אותו עומד שם עוד כמה דקות אחרי שהמשאית נסעה. לא הביט למעלה. פשוט נכנס לקאמרי ונסע.
מאז עברו כמעט שנה. אורית עדיין יוצאת עם הכלב בשבתות, עדיין עוצרת ליד השיחים שלי. שמעתי ממנה לפני חודשיים שהיא סוגרת סוף סוף את החשבון המשותף שנשאר פתוח בטעות בבנק הפועלים – התקשרה מהמרפסת, שמעתי כל מילה, וביקשה מהפקידה לוודא שהשם שלו יורד מהחשבון "היום, לא בעוד שבוע". לא ידעתי שהחשבון ההוא בכלל עוד היה קיים.
