– שוב היא בדרך, תראי אותה, כאילו יוצאת לחתונה ולא לעבודה, לחשה גברת מהקומה הראשונה כשהחזיקה את דלת הכניסה פתוחה בחצי.
– עזבי אותה, יקירתי, אנחנו יודעות את הסוג הזה. תמיד מבושמת, תמיד עם השיער מסודר, תמיד עם התיק ההוא היקר, ענתה השכנה, נשענת על המעקה.
– בגיל שלה, עם כל כך הרבה פרחים ביד? בטוח יש לה מישהו. הרי היא לא קונה לעצמה פרחים בעצמה…
בחדר המדרגות ברחוב הירקון בבת ים, הרכילות לא הייתה זקוקה למעלית. היא עלתה וירדה לבד, התגנבה מתחת לדלתות, נדבקה לקירות, והגיעה תמיד למקום שהכי כאב.
האישה שעליה דיברו נקראה יעל. בת ארבעים ושלוש, גרושה כבר שמונה שנים, מנהלת חשבונות במשרד רואי חשבון קטן ליד הכיכר. הליכתה זקופה, ובכל בוקר כמעט היא יצאה מהבניין עם זר פרחים קטן ביד. לפעמים ורדים. לפעמים חרצית. לפעמים רק כמה גרברות לבנות שקנתה בחנות הפרחים הקטנה ליד המכולת של אבו-ראשד.
היא גרה לבד בקומה השלישית, דירה עם מרפסת קטנה שפונה לחניה. לא קיבלה אורחים, לא הרימה קול, לא רבה עם אף אחד. בבוקר יצאה מסודרת, בשמלה פשוטה, נעליים נקיות ושיער אסוף. בערב חזרה מאוחר, עייפה, אבל עם אותו ארשת פנים מנומסת.
– ערב טוב, אמרה תמיד. אבל לעיתים רחוקות ענו לה.
השכנות הביטו בה כאילו כל צעד שלה מסתיר אשמה.
– היא שומרת על עצמה יותר מדי, יקירתי.
– יותר מדי מבושמת.
– יש לה יותר מדי זמן לעצמה.
– נשים רציניות לא מתקשטות ככה כל יום.
יעל שמעה. לא תמיד. אבל מספיק כדי שזה יכאב. בהתחלה הייתה עוצרת מול הדלת ועוצרת נשימה, מקווה שאולי לא שמעה נכון. אחר כך למדה להכניס את המפתח למנעול בלי שהיד תרעד. לעלות במדרגות בלי להפנות מבט. לשמור על ארשת פנים רגועה, גם כשבפנים הכל היה תהום.
אבל אף אחד בבניין לא ידע את האמת. אף אחד לא ידע שבכל בוקר יעל לא נוסעת לפגישות סודיות. היא נוסעת לבית אבות "גני השרון" ברמת גן, ליד הנחל. שם, מחכה לה אמה.
אמה, רבקה, בת שבעים ואחת. פעם הייתה יפה, שמחה, מדברת בלי הפסקה, מכינה את הבורקס הכי טוב בשכונה. אישה ששרה במטבח, שהחזיקה את יד בתה כשהייתה קטנה, ואמרה לה תמיד:
– ילדתי, מה שלא יקרה בחיים, אל תשכחי להיות נקייה, ישרה וטובה.
אז המחלה באה לאט. קודם שכחה איפה שמה את המפתחות. אחר כך שכחה אם אכלה. אחר כך שכחה את הדרך הביתה. יום אחד יצאה עד המכולת ומצאו אותה שלושה רחובות משם, בוכה על ספסל ברחוב ביאליק, בלי לדעת איך קוראים לה.
האבחנה נפלה על יעל כמו דלת שנטרקת בנשמה. אלצהיימר. מילה קרה. מילה שלא לוקחת את האדם בבת אחת, אלא מוחקת אותו לאט לאט, פיסה אחרי פיסה.
יעל ניסתה להשאיר אותה בבית כמה שיכלה. ישנה לסירוגין. הדביקה פתקים על הארונות. הסתירה את הכפתורים של הכיריים. נעלה את הדלת. שכבה לילות שלמים ליד המיטה, מקשיבה לאמה שואלת:
– איפה הילדה שלי?
ויעל, עם עיניים נפוחות מבכי, עונה:
– אני פה, אמא. זו אני.
אבל בוקר אחד אמה ניסתה לצאת מהבית דרך המרפסת, בטוחה שהיא צריכה ללכת לבית הספר לאסוף את הילדה שלה. אז יעל הבינה שהאהבה לבדה כבר לא מספיקה. בלב קרוע העבירה אותה למקום שבו יכולים להשגיח עליה יומם ולילה.
ביום הראשון אמה אחזה ביד שלה ושאלה:
– את מי?
יעל הידקה את אחיזתה בתיק שעל כתפה.
– אני הבת שלך, אמא.
הזקנה הביטה בה ארוכות, אחר כך נגעה בלחי שלה.
– יש לי בת?
– יש לך, אמא. והיא אוהבת אותך מאוד.
מאז, יעל נסעה אליה כמעט כל יום. התלבשה יפה לא כי החיים שלה קלים. לא כי רצתה להרשים מישהו. אלא כי אמה, גם אם שכחה שמות, שכחה שנים, שכחה את הבית, לפעמים זכרה בושם. זכרה שפתון בגוון בהיר. זכרה פרחים.
בימים טובים הזקנה הביטה בה ואמרה:
– כמה יפה הבת שלי…
ובשביל המשפט הזה יעל הייתה מוכנה ללכת בגשם, בקור, בכל מזג אוויר. את הפרחים קנתה בשביל החדר של אמה. את השמלות לבשה כדי שאמה תזהה אותה בקלות. את הבושם השתמשה כדי שלכמה שניות האישה שהביאה אותה לעולם תרגיש שהיא לא לבד.
אבל השכנות לא ידעו את זה. הן ראו רק אישה מסודרת יוצאת מהבניין. ומכיוון שלא ידעו את האמת, המציאו לעצמן אחת מלוכלכת יותר.
בבוקר אחד באוגוסט, החום כבר עמד בחוץ כמו קיר. חדר המדרגות הריח מקפה, מאבק ומקיץ לוהט. יעל ירדה במדרגות בידיה זר חינניות לבן. לבשה שמלה בז' פשוטה, נעלי עקב, תיק קטן על הכתף, ועיניה היו קצת אדומות, כאילו בכתה לפני שיצאה מהבית.
מול הבניין, על הספסל ליד הכניסה, שלוש הנשים ישבו כרגיל. סלי הקניות ליד רגליהן, מביטות בה מכף רגל ועד ראש.
– אוי, שוב עם פרחים, אמרה אחת, מנפנפת בסנטרה לעבר הזר. איזה מזל יש לנשים מסוימות…
– או שכל, השלימה השנייה, צוחקת קצרות.
יעל עצרה. הפעם היא לא המשיכה הלאה. נשארה עם הפרחים צמודים לחזה. הביטה בהן בלי שנאה, בלי בוז. רק עם עייפות עמוקה, של אדם שסחב יותר מדי זמן משהו לבדו.
– הפרחים הם בשביל אמא שלי, אמרה. יש לה אלצהיימר.
השקט נפל מול הבניין. אף אחת כבר לא צחקה.
– לפעמים היא קוראת לי "גברת". לפעמים "ילדתי". השמלה הזאת לא בשביל פגישות. היא בשביל שהיא תזהה אותי. שתחייך אליי, אפילו לכמה שניות.
האישה בקצה הספסל השפילה מבט אל סל הקניות שלה, מסדרת בו משהו שלא היה צריך סידור.
– אתן ממציאות סיפור מכוער מכאב שאף אחת מכן מעולם לא שאלה עליו.
הזקנה שבחבורה הביאה יד לפה.
– אנחנו… לא ידענו, מותק.
יעל צעדה כמה צעדים לעבר המדרכה, בלי לחכות לתשובה נוספת.
השמש הכתה על פניה. יעל מצמצה מהר וחיבקה את הזר לחזה, וממשיכה ללכת.
כשהגיעה לבית האבות, אמה ישבה ליד החלון. הביטה החוצה, לעבר חצר קטנה שבה כמה יונים ליקטו פירורים.
יעל נכנסה.
– בוקר טוב, אמא.
הזקנה הסתובבה אליה. לכמה שניות לא אמרה כלום. הביטה בשמלה. הביטה בפרחים. הביטה בפנים של יעל. ואז, כאילו אור קטן נדלק אי-שם בנשמתה, אמרה:
– באת, ילדתי…
יעל עצמה עיניים לרגע. שתי מילים. אבל בשבילה היו שוות חיים שלמים. התיישבה ליד אמה, סידרה את הפרחים באגרטל, יישרה לה את השמיכה על הברכיים.
– באתי, אמא. אני תמיד באה.
הזקנה ליטפה את ידה.
– כמה טוב את מריחה…
יעל צחקה בין דמעות.
– זה הבושם האהוב עליך. פעם אמרת לי שהוא מריח כמו יום שישי בערב.
חודשיים אחרי, כשהרופאה במחלקה הגריאטרית הודיעה שהמצב מחמיר ושצריך לעבור לאגף סיעודי, יעל לא היססה. באותו ערב ישבה ליד מיטת אמה, שכבר נרדמה, עם טופס הקבלה לאגף החדש פרוש על ברכיה ועט ביד. מילאה את הפרטים לאור המנורה הקטנה: שם, תעודת זהות, מספר תיק. באותו שבוע פתחה חשבון על שמה בבנק הפועלים וקבעה הוראת קבע חודשית של אלף ותשע מאות שקל – ההפרש בין מה שהביטוח הלאומי מכסה לבין עלות האגף החדש. שנים עשר שקל מתוך כל שעה נוספת שעשתה במשרד הלכו לחשבון הזה. היא לא סיפרה לאף אחד. זה לא היה עניינם של אחרים.
בסוף השבוע ההוא, כשבאה לבית האבות עם התיק הכחול הישן של אמה מתחת לזרוע – התיק שבו שמרה תעודת זהות, פנקס בריאות וייפוי כוח מתמשך שהיא עצמה חתמה עליו אצל עורך דין לפני שנתיים – ישבה מול המנהלת האדמיניסטרטיבית וחתמה על מעבר האגף. שם, מולה, על השולחן, מונח הסכם עם שני חתימות ומספר תיק. יעל לא רעדה. היא הניחה את העט, ואספה את הדפים לתוך התיק.
כשיצאה משם, אמה כבר ישנה. יעל לא העירה אותה. הניחה על שידת הלילה זר חרציות טרי, נשקה למצח שלה, ויצאה בשקט.
מול הבניין ברחוב הירקון, הזקנה מהחבורה חיכתה לה על הספסל, לבדה הפעם. ביד אחזה זר חרציות קטן.
– יעל… עברנו בחנות הפרחים. לא ידענו אילו פרחים אוהבת אמא שלך, אז לקחנו חרציות. אולי תיקחי לה מחר, מאיתנו.
יעל נשארה כמה רגעים בלי מילים. אחר כך לקחה את הזר.
– היא אוהבת חרציות. אהבה אותן מאוד.
השכנה הנהנה, בלי לשאול יותר. הושיטה לה שקית קטנה.
– לימונים מהעץ בחצר. לתה שלה.
יעל לקחה את השקית, ונכנסה הביתה. בפעם ההיא, לא נעלה את הדלת מיד. עמדה רגע במרפסת הקטנה, הביטה בחניה למטה, ואז נכנסה להכין לעצמה כוס תה.
