אני זוכרת את הרעש הזה כאילו זה אתמול. תשע וחצי בערב, אמצע ינואר, קור כזה שבדירה שלי ברמת גן אפשר לראות את הנשימה. ואני עומדת בחצר האחורית עם גרזן ביד, מנסה לחתוך בול עץ אורן שהעירייה חילקה בחינם למשפחות במצוקה, והבול הזה פשוט לא נשבר.
קוראים לי שרה בוכריס, אני בת חמישים ושלוש, ולפני שמונה שנים נשארתי לבד עם הבן שלי דורון אחרי שבעלי עזב אותנו לאישה אחרת מחולון. דורון היום בן תשע עשרה, לומד במכללה ועובד חצי משרה בסופר, ובערב הזה הוא ישב בפנים מול המחשב וצעק לי דרך החלון: "אמא, תעזבי את זה, תזמיני מישהו".
אבל להזמין מישהו זה כסף. שירותי חימום מרכזי כבר לא עובדים אצלי כבר שנתיים – הדוד השמש התקלקל, והשרברב שהיה בא בעבר, מישהו בשם רפי, פשוט הפסיק לענות לטלפונים אחרי שהתלוננתי פעם על מחיר מופרז. שלוש מאות שקל על ביקור שלוקח עשר דקות. אז נשארתי עם תנור גז ועם עצים, וכל חורף אני נלחמת עם הגרזן הזה כאילו הוא אויב אישי.
ניסיתי שוב. הרמתי את הגרזן מעל הראש, הנחתי אותו על הבול – וכלום. לא סדק, לא רעש נכון, רק חבטה עמומה כאילו אני מכה על גומי. הידיים שלי כואבות, הכתפיים שורפות, ואני חושבת לעצמי – אולי הבעיה לא בעץ. אולי הבעיה בי.
זה מה שהתחלתי לחשוב בשבועות האחרונים בכלל. לא רק על העצים.
כי חוץ מהדוד המקולקל, יש לי עוד סיפור שמכרסם בי. אחותי הגדולה, אתי, מתגוררת בבת ים, ולפני שנה וחצי אבא שלנו – שהיה בעל דירת שני חדרים ברחוב הרברט סמואל, בת ים – נפטר ועזב את הדירה בירושה. לפי הצוואה היינו אמורות לחלוק חצי חצי, שווה בשווה. אבל אתי, שהיא עורכת דין בהכשרתה גם אם לא עובדת בזה כבר שנים, לקחה את כל הניירת "כדי לסדר", ומאז אני מחכה. שנה וחצי. כל פעם תירוץ אחר – "יש עוד חתימה שחסרה", "עורך הדין בחופש", "המנהל תיקים לא עונה".
ובינתיים היא, אתי, מכרה כבר את הרכב של אבא, מרצדס ישנה מ-2009, ולא נתנה לי גרוש. אמרה שזה "כיסה חובות של אבא". אילו חובות בדיוק, היא לא הסבירה.
חזרתי להכות בבול העץ. הפעם החבטה הצליחה – חצי בקע, לא עד הסוף, אבל משהו. ונזכרתי בשיחת הטלפון מלפני שבוע.
התקשרתי לאתי ושאלתי בפירוש: "מתי אני מקבלת את החלק שלי בדירה?" והיא, בקול שקט מדי, אמרה: "שרה, את תמיד היית זאת שרוצה הכל מהר. תני לי לעשות את זה כמו שצריך". ואז ניתקה.
התיישבתי על ספסל העץ הרטוב ליד ערמת הקרשים, עם הידיים כואבות, והסתכלתי לכיוון הבניין שלי. דורון עמד בחלון, מסתכל עלי, בלי לצאת החוצה בקור. הרגשתי משהו נוקב בבטן. הידיים שלי היו קרות מדי בשביל לחזור להכות עוד, אז פשוט השארתי את הגרזן תקוע בבול, כמו שהוא, ונכנסתי הביתה.
למחרת בבוקר קמתי, שמתי מים לחמם על הכיריים בשביל קפה, והתקשרתי קודם לנוטריון ברחוב ז'בוטינסקי בבת ים, מישהי בשם עו"ד מירב אשכנזי, שאבא הכיר עוד מהחיים שלו, וביקשתי פגישה דחופה. הבאתי איתי את הצוואה המקורית ואת תעודת הפטירה. היא בדקה, אישרה שהזכויות שלי בדירה בהרברט סמואל תקפות במלואן, וישר כתבה לי מכתב רשמי לאתי – דרישה להעברת מחצית משווי הדירה, המוערכת בשני מיליון ושמונה מאות אלף שקל, כלומר מיליון וארבע מאות אלף שקל שמגיעים לי, פלוס דרישה לפירוט מכירת הרכב.
שלחתי את המכתב בדואר רשום ביום שלישי בבוקר. ביום חמישי אתי כבר עמדה מול דלת הדירה שלי ברמת גן, בלי להתקשר קודם, עם הפנים אדומות. "את שולחת לי עורכי דין?! את לא סומכת עלי?!" צעקה מהמרפסת הפתוחה, כשהשכנה מהקומה השנייה יצאה לראות מה קורה.
עניתי לה, בלי לצעוק בחזרה: "סמכתי שנה וחצי. עכשיו אני פשוט פועלת".
היא ניסתה עוד להתווכח, אמרה שאני "הורסת את המשפחה", ירדה במדרגות וטרקה את דלת הכניסה לבניין כל כך חזק שהזכוכית רעדה במסגרת. שלושה ימים היא לא ענתה לטלפון בכלל. רק כשעו"ד אשכנזי שלחה מכתב שני, עם איום על פנייה לבית משפט, אתי חזרה אליי – לא בטלפון, בהודעת וואטסאפ קצרה: "מעבירים בשלושה תשלומים, אל תדחפי". התשלום הראשון הגיע כעבור שבוע, השני התעכב עוד עשרה ימים כי "הבנק לא שחרר", ורק אחרי תזכורת מהנוטריונית הגיע גם השלישי. מיליון וארבע מאות אלף שקל, בדיוק כמה שהגיע לי, אבל לא בלי כמה שיחות טלפון עצבניות באמצע.
עם החלק הראשון מהכסף, שבוע אחרי שהגיע, קניתי דוד חימום חדש – לא שמש, אלא דוד גז תוצרת קרן, כי מישהו בעבודה של דורון המליץ. הזמנתי שרברב אחר, לא רפי, מישהו בשם יורם מגבעתיים שהגיע בזמן ולא לקח יותר משע"ה מוסכם מראש. ובאותו שבוע גם מכרתי את ערמת העצים כולה לשכן שלי, שיש לו אח בכפר סבא עם תנור פיצה על עצים, תמורת מאתיים שקל – שלא היה לי צורך בהם יותר.
בערב שהדוד החדש נדלק בפעם הראשונה, דורון בא ועמד ליד דלת האמבטיה כשהמים החמים זרמו מהברז בלי שאני צריכה להרתיח קומקום. "אמא, זה עובד?" שאל, ותקע את היד מתחת לזרם כדי לבדוק בעצמו.
הגרזן עדיין מונח במחסן, תקוע חצי בתוך אותו בול עץ שאף פעם לא סיימתי לחתוך.
