הטיסה של ליאור בן־עמי בערב חנוכה

השלג בירושלים לא נופל בדרך כלל ככה. אבל באותו ערב חמישי, כ"ה בכסלו, נתב"ג נראה כמו מקרר פתוח לרווחה. הגשם הקפוא הכה בחלונות הזכוכית הענקיים של טרמינל 3, והמסלולים הפכו לסרטים מטושטשים של לבן וכתום. עגלות מזוודות זחלו בשלולית שנוצרה מהמים, ולוחות הטיסות החליפו כיוון בין "התעכב" ל"מבוטל" בקצב שלא הותיר מקום לתקווה.

עמדתי ליד הזגוגית עם כוס קפה שחור ששכחתי לשתות. מאחוריי עמד אבנר, יד ימיני מגיל עשרים ושתיים, ומעביר משקל מרגל לרגל.

"השדה הפרטי בהרצליה סגור," אמר אבנר. "רשות שדות התעופה עצרה כל המראה מתחת לחמישה טונות. צוותי הפשרת קרח לא מגיעים למגרשים."

לא אמרתי כלום.

"אולי מחר בצהריים."

הכוס התקפלה באגרוף שלי. קפה זרם על פרקי האצבעות. השלכתי את הקרטון המרוסק לפח בלי להסתכל למטה.

"מחר בצהריים," חזרתי.

אבנר בלע רוק.

בבאר שבע, שוקי אלמליח — אחד האנשים הוותיקים שלי — שכב בטיפול נמרץ עם שני כדורים בבטן. חבורת המרוקאים מדרום השתלטה על שלושה מסלולי הברזל שהיו בשליטתי דרך הנגב. אם לא אגיב עד חצות, כל מי שצפה מחיפה ועד אילת יבין את השתיקה כחולשה. וחולשה, בעולם שלי, מתפשטת מהר יותר מדם על שלג.

"תשיג לי כרטיס לטיסה מסחרית."

אבנר הביט בי. "בוס?"

"שמעת אותי."

"זה ערב חג."

הסתובבתי. עיניי היו רגועות עד כדי כך שזה הבהיל אותו יותר. "יש לנו מעקב משטרתי בשני טרמינלים, ביטולים בכל מקום, ואתה רוצה שאעבור ביקורת ביטחון עם חצי מהעם שרוצה לחזור הביתה לחג?"

"אני רוצה להיות בבאר שבע לפני חצות."

"ליאור—"

"לא אכפת לי אם אצטרך לשבת ליד השירותים."

עשרים דקות אחר כך צעדתי לבד במעבר העלייה למטוס, טיסה 217 של אל על לבאר שבע — טיסה פנימית קצרה שהתארכה בגלל הסופה. מנהל חשבונות מפוחד יצא עשירה יותר בשמונת אלפים שקל אחרי שוויתר על כרטיס המחלקה הראשונה שלו. האנשים שלי נשארו מאחור. נשאתי תיק עור אחד וכעס שגרם לאנשים לזוז מדרכי בלי שאצטרך לבקש.

המטוס הריח ממעילים רטובים, פלסטיק מחומם יתר על המידה, קפה, וריח סופגניות סביבון שמישהו הביא בשקית. שנאתי כל סנטימטר בו. שנאתי תורים. שנאתי קהל. יותר מכל, שנאתי שאין לי שליטה על מתי אני יכול לצאת מהמקום.

המושב שלי היה 2A. דחפתי את התיק לתא המטען מעל הראש והתיישבתי על הכיסא העור. בחוץ, השלג עף באלכסון. עצמתי עיניים. עד חצות, שישה אנשים עלולים למות בגלל פקודה בת שתי מילים שנתתי. זה לא הטריד אותי כמעט כמו העובדה שאיחרתי.

"סליחה."

אישה דיברה מעבר למעבר.

השארתי את העיניים עצומות.

"אני מצטערת. אני רק צריכה לעבור."

משהו בחזה שלי עצר. לא המילים. הקצב. היסוס קטן לפני ההברה האחרונה. נשימה שנתפסה גבוה מדי בגרון.

הכרתי את הקול הזה.

פקחתי עיניים. במשך כמה שניות הגוף שלי סירב לזוז. אז הסתובבתי.

מעבר למעבר עמדה אישה עם שיער חום־ערמוני קשור בקשר רופף. היא לבשה סוודר אפור משופשף בשרוולים, טייטס שחור, ומגפיים מוכתמים במלח כביש. תיק חיתולים זול היה תלוי על כתף אחת. הפנים שלה היו רזות יותר. מבוגרות איכשהו. אבל לא היה טעות.

טליה. אשתי. אשתי לשעבר.

האישה שנעלמה שנים עשר חודשים קודם לכן, בזמן שהתעסקתי עם פשיטה של המשטרה על אחד המחסנים שלי ביפו. בלי פרידה. בלי הסבר. בלי כתובת להעביר. כלום.

הוצאתי חצי מיליון שקל על חיפוש אחריה. חוקרים פרטיים. רשומות שדה תעופה. חברים שנחקרו. עמיתים לשעבר שנעקבו. אנשים שהופחדו. בעל מכולת אחד בבת ים ישב שלושה ימים במרתף כי הייתי משוכנע שהוא יודע איפה היא.

טליה נעלמה בכל זאת.

עכשיו היא עמדה במרחק שני מטרים.

האצבעות שלי נסגרו סביב משענות הידיים. "טליה."

היא לא שמעה אותי. או העמידה פנים שלא. היא הסתובבה הצידה.

זה כשראיתי את בד המנשא האפור החגור על חזה שלה. בפנים ישנה תינוקת. בת. טליה התכופפה לעבר מושב תינוק שתפס את מקום 2D והרימה תינוק נוסף, עטוף בשמיכה סרוגה צהובה. בן. לשני התינוקות היה אותו שיער כהה. אותם לחיים עגולות. אותה קמט קטן בין הגבות.

תאומים.

המוח שלי חישב לפני שהלב הספיק להתגונן. טליה נעלמה לפני שנים עשר חודשים. הילדים נראו בני שלושה חודשים.

הידיים שלי שחררו לאט את משענות. "טליה."

הפעם היא שמעה. היא הביטה מעבר למעבר. כל טיפת צבע נעלמה מפניה. הזרועות שלה התהדקו סביב הבן.

לרגע ארוך אחד ראיתי פחד עובר באישה שפעם האמנתי שאהבה אותי יותר מכל דבר בעולם. לא הפתעה. לא כעס. פחד.

היא הביטה לעבר דלת המטוס. עדיין עלו נוסעים. היו אולי שישה מטרים בינה לבין מילוט.

"טליה."

"אל תעשה את זה." הלחישה שלה בקושי הגיעה אליי.

קמתי. היא נסוגה אחורה עד שכתפה נגעה בחלון.

"בבקשה."

המילה הזו עצרה אותי יותר מכל אקדח.

איש גדול עם סוודר מכוסה בנרות חנוכה מהבהבים הופיע מאחוריי. "סליחה. אני 2B."

לא הרפיתי מהעיניים של טליה. "לא, אתה לא."

האיש קימט מצח. "כרטיס העלייה שלי אומר—"

שלפתי מהכיס קליפ כסף ופרקתי משם עשרה שטרות של מאתיים שקל. דחפתי אותם לידו.

"תמצא מקום אחר."

"מה?"

"חג שמח."

הוא הביט בכסף. אחר כך בי. משהו במה שראה שינה את דעתו. הוא נעלם לכיוון המחלקה הרגילה.

הזזתי את מושב התינוק הריק של טליה מעבר למעבר והתיישבתי לידה. הנשימה שלה נעשתה שטוחה.

"תסתכלי עליי."

"לא."

"טליה."

"ליאור, בבקשה, אל תעשה סצנה."

"תסתכלי עליי."

היא לבסוף הסתכלה. העיניים החומות שלה היו אדומות בקצוות. ראיתי שם עייפות. פחד. ומשהו גרוע יותר. הכנה. טליה דמיינה את הרגע הזה הרבה פעמים. היא התכוננה אליו.

הורדתי את המבט לתינוקות הישנים. "מה השמות שלהם?"

שתיקה.

"טליה."

היא בלעה רוק. "נועה."

העיניים שלי נדדו לבת.

"ואת הבן?"

הסנטר שלה רעד. "איתן."

חזרתי על השמות בשקט. נועה. איתן. הבת שלי. הבן שלי.

"שלי?"

הפנים שלה התקשו. "הם שלי."

התכופפתי לעברה. "אל תעשי את זה."

"מה?"

"תסתתרי מאחורי דקדוק כי את מפחדת מהתשובה."

היא הביטה הצידה. "עזבת לפני שנים עשר חודשים. הם בני שלושה חודשים."

"כמעט ארבעה."

משהו פגע בי מתחת לצלעות. כמעט ארבעה חודשים. הבטתי שוב באיתן. לילד הייתה בלורית כהה מעל אוזן אחת, בדיוק כמו שהייתה לי בתמונות ילדות.

"היית בהריון."

טליה עצמה עיניים.

"היית בהריון כשעזבת אותי."

"הייתי חייבת לעזוב."

"לקחת את הילדים שלי."

"הצלתי אותם."

קפאתי לגמרי. "הצלת אותם ממה?"

המבט שלה פגש את שלי. "ממך."

המטוס סביבנו נעלם. שירי החג. ההודעות על העלייה. תאי המטען שנטרקו. הכל התפוגג.

שמעתי אנשים מקללים אותי בזמן שהם גוססים. קראו לי רוצח, פושע, חיה ושטן. אף אחד לא כאב כמו שתי המילים האלה.

"ממך."

"אני מעולם לא פגעתי בך."

"הבאת דם של אנשים למטבח שלנו."

הלסת שלי התהדקה. "את זוכרת את הלילה ההוא?"

זכרתי. כל שנייה חזרה בבהירות כירורגית. המטבח בפנטהאוז ברחוב רוטשילד. שתיים ושבע עשרה בבוקר. חולצה לבנה מוכתמת בשרוול אחד. מים ורודים מסתחררים סביב הכיור השיש. טליה עומדת במסדרון ובוהה בי. לא סיפרתי לה כלום. התקלחתי. אז הלכתי לישון.

הקול של טליה נשבר. "הייתי בשירותים בזמן שרחצת דם מהידיים."

הבטתי בה. "לקחתי בדיקת הריון."

הפסקתי לנשום.

"היא הייתה חיובית." טליה ליטפה את השמיכה של איתן. "עמדתי שם, מחזיקה את המקל הפלסטיק הקטן, ושמעתי אותך מספר לאבנר בטלפון שמישהו צריך להיעלם לפני הזריחה."

"טליה—"

"דמיינתי ילד קטן ששומע שיחות כאלה." העיניים שלה התמלאו. "דמיינתי בת שלומדת אילו חלונות עמידים לירי."

לא אמרתי כלום.

"דמיינתי מסיבות יום הולדת עם אנשים חמושים ליד העוגה. איסוף מבית ספר ברכב משוריין. ילדים שלומדים לא לספר למורות מה אבא עושה בעבודה." היא הנידה ראש. "לא יכולתי לעשות את זה."

"אז ברחת."

"כן."

"בלי לספר לי שהם קיימים."

"כן."

הקול שלי ירד. "חשבתי שאת מתה."

משהו בפנים של טליה זז. "חזרתי הביתה ומצאתי שהדרכון שלך נעלם. הכספת פתוחה. התכשיטים איננם. חשבתי שמישהו לקח אותך."

"הייתי צריכה כסף."

"פירקתי את יפו לגורמים."

"אני יודעת."

קפאתי. "את יודעת?"

טליה מיד הביטה לעבר החלון. תשובה בודדת אחת שינתה את החדר בינינו.

"איך?"

היא לא אמרה כלום.

"איך ידעת מה עשיתי אחרי שנעלמת?"

"ליאור—"

"לא." הקול שלי נשאר נמוך, אבל כל אינסטינקט ששמר עליי בחיים במשך עשרים שנה התחדד פתאום. "לא היה לך טלפון. לא היה לך חשבון בנק. לא היה קשר עם חברות שלך. החוקרים שלי לא מצאו כלום."

היד של טליה נעה מבלי משים לעבר תיק החיתולים. שמתי לב.

"מה יש בתיק?"

"חיתולים."

"טליה."

"פורמולה."

"מה עוד?"

היא משכה אותו קרוב יותר. עיניי הצטמצמו.

"את לא נוסעת לבאר שבע כי שכר הדירה זול."

הנחיריים שלה התרחבו. דלת המטוס נסגרה בטריקה. הקול הדהד בתא הנוסעים. טליה הביטה לעברה. מאוחר מדי. הם היו חתומים בפנים.

נשענתי אחורה. "תגידי לי."

"מצאתי עבודה בבאר שבע."

"איזו עבודה?"

"מאפייה."

"איזו מאפייה?"

היא היססה חצי שנייה יותר מדי. ראיתי את זה.

"את משקרת."

"לא הכל קשור אליך."

"זה כן."

"לא."

"כן."

הבטתי בתאומים. "הילדים האלה עושים הכל קשור אלינו."

העיניים שלה נצצו. "אין אנחנו."

המטוס התחיל לזוז מהשער. חגרתי את חגורת הבטיחות לאט. בחוץ, העולם היה כולו לבן מסתחרר.

"בסדר," אמרתי. "אז תגידי לי ממי את בורחת."

הפנים שלה השתנו שוב. לא באופן דרמטי. רק מספיק. משהו קר התפשט בחזה שלי.

טליה לחשה, "כבר סיפרתי לך."

"לא. סיפרת לי למה עזבת."

הסתכלתי על האצבעות שלה נהדקות סביב תיק החיתולים. "לא סיפרת לי למה את עדיין בורחת."

טליה הביטה קדימה. המנועים שאגו. הושטתי יד לפני שהספיקה לעצור אותי. תפסתי את הכיס החיצוני של התיק ופתחתי אותו.

"ליאור!"

משהו נפל על הרצפה בין הנעליים שלנו. לא חיתולים. לא פורמולה. תמונה.

הרמתי אותה. הצילום נלקח ממרחק, דרך משהו שנראה כמו שמשת רכב. טליה עומדת מחוץ לסופרמרקט, מחזיקה את נועה. תאריך היה מודפס בפינה. לפני ארבעה ימים.

מאחור, מישהו כתב שלוש מילים בדיו שחור.

"הוא יודע עכשיו."

הבעת הפנים שלי התרוקנה. טליה הפסיקה להיאבק על התמונה. המטוס האיץ במסלול.

הסתובבתי לעברה. "מי שלח את זה?"

עיניה של טליה התמלאו פחד. "אני לא יודעת."

"מי יודע?"

"אני לא יודעת."

"טליה."

"אני נשבעת."

המטוס הרים באלימות אל תוך הסופה. טליה חיבקה את שני הילדים. הסתכלתי על התמונה. אז ראיתי משהו ברקע. רכב שחור. חצי גלוי בלבד. אבל הכרתי את הרכב. קניתי שישה זהים בשביל הארגון שלי. ועל השמשה, בקושי נראה מתחת להשתקפות השלג, היה מדבקת חנייה כסופה — הסוג שהיה בשימוש רק בבניין אחד בתל אביב. המטה שלי.

מישהו מהמשפחה שלי מצא את טליה. מישהו קרוב אליי מספיק כדי לדעת בדיוק איפה היא הסתתרה. ומי שזה היה, חיכה עד עכשיו כדי לספר לה.

הפכתי את התמונה שוב.

"הוא יודע עכשיו."

חוץ מזה שאני לא ידעתי. עד הלילה הזה.

מה שאומר שההודעה לא הזהירה את טליה ממני. היא הזהירה אותה ממישהו אחר. ומישהו אחר כבר חיכה בבאר שבע.

***

המטוס נחת בעשרים לשתיים עשרה, באיחור אבל שלם. שדה התעופה בבאר שבע — שדה קטן, כמעט ריק בליל חג — קלט אותנו כמו חדר המתנה קר. טליה נעה מהר מדי בשביל אישה עם שני תינוקות, כמעט רצה לעבר דלפק ההשכרה. עקבתי אחריה בלי לבקש רשות.

"מי מחכה לך פה?"

היא לא ענתה. לקחה מפתחות לרכב לבן ישן, מיצובישי, שהזמינה כבר לפני שבוע — זה מה שאמרה הפקידה כשהתחננתי, אחרי שהראיתי תעודת זהות ואמרתי שאני אביהם. הפקידה, אישה בשנות החמישים שלה עם עוגיות סופגניות על השולחן ורדיו קטן שמנגן שירי חנוכה, הביטה בי בחשד אבל שחררה את המידע בלי לשאול יותר מדי.

עקבתי אחרי טליה במונית עד שכונה בשולי העיר, בניין נמוך משנות השבעים עם חדר מדרגות שריח בו כביסה וקפה טורקי. היא נעצרה מול דלת דירה בקומה שנייה. לא נכנסה. עמדה שם, מחזיקה את נועה ואת איתן, ובהתה במפתח בידה כאילו הוא שקל טונה.

"טליה."

היא הסתובבה מהר. "עקבת אחריי?"

"כן."

"לך הביתה, ליאור."

"מי הוא?"

היא נשארה שקטה שנייה ארוכה מדי. אז דלת דירה שכנה נפתחה, ואיש בגיל שישים בערך, עם חולצת פלנל ומקטרת בפה, הציץ החוצה — לא בגלל שהיה מעורב, אלא כי כלב קטן, כלבלב חום, נבח פעמיים ורץ למסדרון. האיש התנצל, קרא לכלב "בוסתן", ונסגר חזרה. הרגע חלף בלי משמעות, אבל טליה השתמשה בו כדי לנשום.

"זה דוד," אמרה לבסוף. "הבעלים לשעבר של המכולת ביפו. זה שנעלם החוב שלו כשלקחת אותו לחקירה. הוא זיהה אותי בבנק שלושה חודשים אחרי שברחתי. הוא לא סיפר לך — הוא רצה לנקום בעצמו. הוא היה שולח לי תמונות במשך חצי שנה. תגיד לי מתי אתה יודע. תגיד לי מה תעשה לי."

הכל התיישר בבת אחת. דוד גולן. בעל המכולת בבת ים, זה שהחזקתי במרתף שלושה ימים כשחיפשתי את טליה — לא כי ידע משהו אז, אלא כי חשד שידע. הוא לא ידע. אבל אחר כך, בטעות, מצא אותה. וכל השנה הזאת חי מהידיעה הזאת, מזין אותה בפחד, בלי לספר לי — כי אם היה מספר לי, הייתי סוגר את החוב שלו ומשחרר אותו. הוא רצה שהיא תישאר לו חייבת.

"איפה הוא עכשיו?" שאלתי.

"הוא אמר שהוא יבוא הלילה. שהוא רוצה כסף בשביל השתיקה. עשרים אלף שקל, אחרת הוא בא אליך."

עמדתי שם, בחדר מדרגות שהריח מכביסה, עם שני תינוקות ישנים בזרועות אמם ומפתח בלתי נעול בידה, וידעתי בדיוק מה אני עומד לעשות — ולא היה בזה שום דבר שדומה לזעם שהרגשתי בשדה התעופה.

"תפתחי את הדלת," אמרתי.

היא פתחה. דירה קטנה, שני חדרים, מזרן על הרצפה בשביל התינוקות, קופסת קרטון עם בגדים שלא נפתחה. טליה הניחה את נועה ואת איתן על השמיכה הצהובה, בזהירות, כאילו הם עשויים זכוכית.

דוד גולן הגיע כעבור ארבעים דקות. דפק בדלת בביטחון של מי שחושב שהוא עדיין שולט במצב. פתחתי לו אני.

הפנים שלו התרוקנו מדם.

"ליאור—"

"שב."

הוא ישב.

"אתה עקבת אחרי אשתי במשך שנה," אמרתי, "וכיסת את זה ממני כדי לסחוט אותה. עשרים אלף שקל בשביל שתיקה שלא הייתה שלך למכור."

"לא התכוונתי—"

"תפסיק לדבר."

הוצאתי מהארנק שלי לא אקדח, לא סכין — פנקס צ'קים. כתבתי צ'ק על שם דוד גולן, שלושים אלף שקל, וחתמתי.

"קח את זה," אמרתי. "וזה הפעם האחרונה שאתה רואה אותה, אותי, או את הילדים האלה. אם אני שומע שהתקרבת לבניין הזה, לא יעזור לך שום סכום."

הוא לקח את הצ'ק ביד רועדת ויצא בלי לדבר.

***

טליה עמדה ליד החלון, מסתכלת בשלג שהתחיל ליפול גם בבאר שבע — נדיר, כמעט לא קורה שם. אחזתי בתיק החיתולים, לא כדי לחפש בו — פשוט כדי להחזיק משהו.

"אני לא חוזר לחיים שהיו," אמרתי. "לא אביא דם למטבח שלך שוב. אני סוגר את מסלולי ההברחה בנגב עד סוף החודש, ומעביר את מה שנשאר לאבנר. אני קונה דירה כאן, בבאר שבע, על שמך ועל שם הילדים — לא שלי. את מחליטה אם אני נכנס בדלת או לא."

היא לא ענתה מיד. הרימה את נועה, שהתעוררה ובכתה קצת, ונדנדה אותה בלי מילה. אחרי דקה ארוכה אמרה: "תוכיח את זה בכתב. חוזה על הדירה. לא הבטחה."

"מחר בבוקר," אמרתי. "אצל עורך דין."

זו הייתה הפעם הראשונה שהיא לא ביקשה ממני ללכת.

***

עברו שמונה חודשים. הדירה בשכונת רמות בבאר שבע רשומה על שם טליה ועל שם נועה ואיתן, שלושים ואחד מטר יותר ממה שהיה, עם חצר קטנה שבה איתן למד לזחול. גיליתי, דרך שיחה מקרית עם הפקידה בבנק המקומי, שדוד גולן פתח את הצ'ק אבל מעולם לא פדה אותו — הוא נשאר בכספת שלו, לא ברור למה, אולי כהוכחה למקרה שיצטרך אותה. הוא עבר לגור באשדוד ולא חזר. אבנר מנהל את מה שנשאר מהעסקים מחיפה, ואני, פעמיים בשבוע, נוסע לבאר שבע ומביא סופגניות מהמאפייה שבה טליה עובדת עכשיו באמת — לא כבורחת, אלא כי היא אוהבת את הריח של הקמח בבוקר.