יש כלל לא כתוב שאף אחד לא אומר לך במפורש, אבל את לומדת אותו לבד, בלילה השלישי בלי שינה: מהרגע שהפכת לאמא, אסור לך יותר להיות הבת של אף אחת. פתאום את אמורה לדעת הכול, להחזיק הכול, לפתור הכול לבד. אבל האמת היא שדווקא אחרי שנעמת נהיית אמא, הצורך באמא שלך גדל, לא נעלם.
קוראים לי נועה, אני בת שלושים ואחת, גרה בפתח תקווה ברחוב שהריח בו בקיץ הוא ריח של פיצוציה ושל פלסטיק חם מהחניה. הבן שלי, תומר, בן חמישה חודשים, והוא בוכה משעה שתיים בלילה. לא בכי של רעב, לא בכי של חיתול. בכי שאין לו סיבה, שפשוט יש, כמו שיש לילות שאין להם סוף.
בשעה ארבע בבוקר התיישבתי על רצפת חדר הילדים, עם תומר על הכתף, וחייגתי לאמא שלי. פעם. לא ענתה. פעם שנייה, שלישית. בפעם השביעית שמתי את הטלפון על השטיח והסתכלתי בו כאילו הוא יזוז לבד.
אמא שלי גרה בבאר שבע, שעתיים וחצי נסיעה משם עד אליי. היא לא חולה, היא לא רחוקה מדי, היא פשוט… לא באה. גם כשהתקשרתי בבוקר וסיפרתי לה על הלילה, היא אמרה: "את יודעת, גם אני גידלתי שלושה ילדים בלי עזרה. ככה זה, מתרגלים." ואז שאלה אם אכלתי משהו חם, ועברה לספר לי על השכנה שלה שעברה ניתוח ברך.
לא ביקשתי שתבוא לשטוף כלים. לא ביקשתי שתבשל. רציתי שתבוא ותשב לידי על הרצפה, בלי לרוץ לשום מקום, ותשאל: "איך את, באמת?" ותיתן לי לענות בלי שתגיד לי שלגברת ממול יש תאומים והיא לא מתלוננת.
בגן השעשועים ליד הבית, פעם בשבוע, אני רואה אמהות אחרות מגיעות עם האמא שלהן. אחת מביאה סיר עם מרק, שמה אותו על השיש בלי מילה. אחרת פשוט אומרת: "לכי תשכבי חצי שעה, אני פה עם התינוק." אני מסתכלת בצד. לא מקנאה – זה פוגע במקום ספציפי מדי בשביל קנאה. זה פשוט המקום שבו הייתי רוצה שיהיה מישהו, ואין.
חשבתי שהעניין הזה ייגמר ברגע שאני אעשה משהו. אז עשיתי. שבוע לפני ראש השנה קניתי כרטיס אוטובוס לבאר שבע, לקחתי את תומר, ונסעתי בלי להודיע מראש. חשבתי שאם אני שם, פיזית, בדלת שלה, זה יהיה שונה. היא פתחה את הדלת בחלוק, הופתעה, חיבקה את תומר בשמחה אמיתית – ואז, אחרי עשרים דקות, אמרה שהיא צריכה לצאת לחוג פילאטיס, ושאני מוזמנת להישאר ולנוח בבית שלה "כמה שבא לי".
ישבתי שם, בסלון של הילדות שלי, עם התינוק ישן על החזה, והבנתי משהו שלקח לי שלושים ואחת שנה להבין: זה לא שהיא לא יכולה. זה שהיא לא יודעת איך. אף אחד לא לימד אותה. סבתא שלי מתה כשאמא הייתה בת שמונה עשרה, ואמא גידלה את שלושת האחים הקטנים שלה לבד, בלי מי שיחבק אותה. היא לא מחזיקה בשבילי כי אף אחד מעולם לא החזיק אותה.
זה לא מרפא את הכאב. אבל זה שינה את מה שעשיתי אחר כך.
לא ביקשתי ממנה יותר שום דבר. לא כעסתי, לא ניתקתי קשר. פשוט הפסקתי לצפות. במקום זה, פתחתי קבוצת וואטסאפ בשם "אמהות בלילה" עם שתיים משכנותיי מהבניין – שתיהן עם תינוקות קטנים, שתיהן בלי אמא בהישג יד. הסכמנו: מי שערה בשלוש בלילה, כותבת. מישהי עונה. לא פותרים כלום, רק לא לבד.
לפני שבועיים, ביום שישי, מיכל מהקומה השלישית הגיעה אליי הביתה עם סיר חמין, בלי טלפון מראש, ואמרה: "אני פה, את יכולה לישון שעה." ישנתי ארבעים דקות. כשהתעוררתי היא הייתה יושבת על הרצפה עם תומר, שרה לו משהו לא במילים, סתם מנגינה.
לא קיבלתי אמא. קיבלתי מישהי שיודעת מה זה להיות ערה בשלוש בלילה עם תינוק ובלי אף אחד. וזה, בינתיים, זה שיש.
חצי שנה אחרי אותו ביקור בבאר שבע, אמא התקשרה בעצמה, בלי סיבה מיוחדת, ואמרה שהיא חושבת לבוא לפתח תקווה לשבת, לבד, בלי שאבקש. היא הגיעה עם סיר עוף עם תפוחי אדמה, ישבה על אותה רצפה שממנה חייגתי אליה באותו לילה, ואמרה: "מיכל שלך סיפרה לי בטלפון על הקבוצה שלכן, כשהתקשרתי אליה לברר איך את." מסתבר שמיכל שמרה את המספר שלה עוד מהביקור, בלי לספר לי.
