את המגרש בעמק חפר קנו ההורים שלי בתחילת שנות השמונים. אבא בנה שם צריף עץ קטן, אמא שתלה כל אביב עגבניות ופטל בעציצים גדולים ליד הגדר. בקיץ נסענו לשם כל סוף שבוע — קודם אני ואחותי, אחר כך גם הילדים שלי. כשאבא נפטר לפני חמש שנים, אמא הפסיקה לנסוע לגמרי. אמרה שבלעדיו אין בזה שום טעם. המגרש התמלא עשבים שוטים, הצריף התחיל להירקב מהלחות. אמא נפטרה בינואר האחרון, בשקט, מתוך שינה, כאילו פשוט החליטה שהגיע הזמן שלה.
קוראים לי מלכה, אני בת חמישים ושמונה. עובדת כתופרת בעסק קטן ברחוב הרצל בנתניה — מקצרת מכנסיים, מתקנת שרוולים, מטליאה מה שצריך. יש לי שלושה ילדים: דנה, איתמר ונופר. דנה, הבכורה, בת שלושים וחמש, גרה עם בעלה ושני ילדיה כאן בנתניה, ממש עשר דקות ברגל ממני. איתמר בן שלושים ושתיים, גרוש, שוכר סטודיו קטן בתל אביב. נופר, הצעירה, בת עשרים ושמונה, סיימה השכלה גבוהה ומחפשת עבודה.
אחרי השבעה על אמא היה צריך להחליט סופית מה עושים עם המגרש. אחותי ויתרה מרצונה על החלק שלה — היא גרה כבר שנים בקנדה ואמרה שזה לא שווה לה כלום. נשארתי לבד עם כל האחריות. הילדים שלי מעולם לא אהבו במיוחד את המקום הזה, זה תמיד היה קשור אצלם לשעמום, ליתושים ולהיעדר קליטה סלולרית מוחלט. "תמכרי כבר, אמא, ותחלקי שווה בשווה בין שלושתנו", אמרה דנה בלי היסוס, והשניים האחרים הנהנו מיד.
בסוף מכרתי את המגרש בארבע מאות אלף שקל. מחיר די הוגן לאזור הזה בדיוק: שטח נרחב, אבל בלי חיבורי תשתית, גישה רק בדרך עפר. חילקתי לשלושה חלקים זהים לגמרי: מאה שלושים ושלושה אלף ושלוש מאות שקל לכל אחד מהילדים. עשיתי את שלוש ההעברות באותו יום ממש, כדי שאף אחד לא יוכל אחר כך לטעון שמישהו קיבל את הכסף לפני האחרים. אפילו כתבתי בפרטי ההעברה בדיוק אותה נוסחה: "מגרש – החלק שלך". הייתי גאה בעצמי על כך שעשיתי את זה ככה. חשבתי, בתמימותי, שהעניין הזה נסגר סופית.
דנה, עם הכסף שלה, שיפצה מהיסוד את המטבח והחליפה את כל החלונות בדירה. נופר הפקידה הכל ישר לפיקדון בבנק, בחורה עם הראש על הכתפיים, כמו רבים מהדור הצעיר, תמיד חושבת קדימה. ואיתמר? איתמר שתק לגמרי. לא סיפר לי אף פעם מה עשה עם הכסף הזה, ואם זה עזר לו או לא. רק דנה הודתה לי אישית. נופר שלחה הודעה עם לב אדום. איתמר — כלום.
חודשיים אחר כך הוא התקשר. "אמא, אפשר לבוא אליך בשבת? רציתי לדבר איתך על משהו בלי לחץ." שמחתי מאוד לשמוע אותו. איתמר מתקשר מעט, ומבקר עוד פחות. מאז הגירושים הוא נסגר בתוך עצמו, כאילו הוא מאשים את כל העולם על כך שאשתו עזבה אותו.
הכנתי מרק עוף עשיר, אפיתי עוגת תפוחים עם הרבה אהבה. ניקיתי את הבית ביסודיות, שלפתי את המפה הרקומה בפרחים שאמא שלי עצמה תפרה פעם. הוא הגיע קצת לפני הצהריים. נראה נורא, ירד במשקל, עיגולים כהים מתחת לעיניים. אכל את המרק בשתיקה, כמעט בלי לדבר. רק כשהגיע הקפה התחיל לספר משהו.
"אמא, יש לי בעיה די רצינית. אני צריך שתלווי לי כסף."
"כמה בדיוק אתה צריך?" שאלתי, כי מה כבר הייתי אמורה להגיד באותו רגע.
הוא הניח את כוס הקפה על השולחן. ביקש בדיוק את אותו הסכום שקיבל חודשיים קודם. אותו סכום בדיוק, לא שקל יותר ולא שקל פחות.
"איתמר, מה בדיוק קרה עם הכסף מהמגרש?"
הוא הסיט את המבט ממני. נעץ עיניים במקרר, כאילו שם, איכשהו, כתובה איזו הסבר הגיוני לכל זה.
"היו לי חובות תלויים ועומדים. סגרתי אותם עם הכסף."
"אילו חובות בדיוק?"
"כמה דברים. הלוואות אישיות. אחרי הגירושים הייתי צריך להסתדר איכשהו, את יודעת איך זה היה."
הלב שלי התכווץ. ידעתי היטב שאחרי הגירושים הוא עבר תקופה קשה מאוד — המשכורת הנמוכה במחסן ההוא ברמת החייל, שכר הדירה על הסטודיו בתל אביב, מזונות הילד, שאשתו לשעבר נותנת לו לראות פחות ופחות בסופי שבוע. אבל על החובות הספציפיים האלה לא ידעתי כלום. מעולם לא שאלתי אותו יותר מדי, כי לאיתמר אף פעם לא היה נעים כשמנסים לחקור אותו על החיים שלו.
"בן שלי, אין לי מאה שלושים ושלושה אלף שקל פנויים. אפילו לא חצי מזה."
"ומה עם דנה?" הוא אמר לפתע, בטון שונה לגמרי. הרבה יותר קשה וחד.
"מה קרה עם דנה בדיוק?"
"דנה עשתה את כל השיפוץ עם הכסף הזה. המטבח כולו, כל החלונות בדירה. זה עולה הרבה יותר ממאה שלושים ושלושה אלף שקל, אמא. מאיפה היא השיגה את השאר, תגידי לי?"
"מהחסכונות שלה, כנראה. מאיזו הלוואה, אני מניחה. באמת שאני לא יודעת בוודאות, מעולם לא שאלתי אותה ישירות."
"או שאולי היא לקחה את זה ממך."
השתררה שתיקה כבדה מאוד בינינו. מהסוג הזה שאתה ממש מרגיש איך האוויר מתעבה לאט.
"איתמר, כל אחד משלושתכם קיבל בדיוק אותו סכום. עד האגורה האחרונה, אני מבטיחה לך."
"כן, אבל דנה גרה כאן בנתניה. את לוקחת את הילדים שלה לגן כל בוקר, נשארת איתם אחר הצהריים לשמור, מכינה להם אוכל. יש לך מושג כמה זה שווה בכסף בפועל? כמה זה היה עולה לה להעסיק בייביסיטר מקצועית שתעשה בדיוק את מה שאת עושה?"
לא ידעתי מה לענות לו באותו רגע. כי בעומק הלב, הוא צדק בחלק מזה. אני עוזרת המון לדנה עם הילדים שלה. כל יום ממש. כבר כמה שנים טובות. אבל אף פעם לא חשבתי על זה כעל כסף. זה פשוט משהו שסבתות עושות מכל הלב, כי הן אוהבות את הנכדים שלהן, וזהו.
"זה לא בדיוק אותו דבר", אמרתי בשקט.
"בשבילי זה כן, אמא."
הוא הלך באותו יום ממש, כמעט בלי להיפרד. אפילו לא טעם מהעוגת תפוחים שאפיתי במיוחד בשבילו. כבר בפתח הוא הסתובב וזרק עלי את המשפט שעדיין לא נותן לי מנוחה עד היום: "את תמיד אומרת שאת מחלקת הכל בשווה בינינו. אבל לחלק בשווה זה לא אותו דבר כמו לחלק בצדק, אמא."
התקשרתי אליו שלוש פעמים במהלך השבוע שאחרי. הוא לא ענה אף פעם. בפעם הרביעית כבר קפץ ישר לתא הקולי. שלחתי הודעה בוואטסאפ: "איתמר, בוא נדבר בשקט, שנינו. אני אוהבת אותך המון." הוא ענה יומיים אחר כך, בקיצור: "אני יודע, אמא. אבל זה לא משנה בכלל את מה שאמרתי לך."
דנה שמעה על כל זה — לא יודעת בדיוק ממי, אולי נופר סיפרה לה, אולי הוא עצמו כתב לה ישירות. היא הגיעה אלי הביתה זועמת. "אמא, אני אף פעם לא כפיתי עלייך לשמור על הילדים שלי. את הצעת את זה מיוזמתך. ועכשיו יוצא שאיתמר משתמש בזה כטיעון להגיד שאת פוגעת בו?"
"אני לא פוגעת בו בכלל, דנה."
"בדיוק, זה מה שאני אומרת! אז למה את מרגישה צורך להצטדק מולי?"
לא ידעתי להסביר לה באותו רגע שאני מצטדקת דווקא כי באיזו פינה חשוכה בפנים שלי, אני עדיין שומעת את המילים של איתמר ולא מצליחה לדחות אותן לגמרי, כמה שאני מנסה. כי אולי, בסופו של דבר, הוא צדק בחלק ממה שאמר. לא בנושא הכסף עצמו — את זה חילקתי בדיוק שווה בשווה בין שלושתם, זו עובדה אובייקטיבית לחלוטין. אלא יותר בזמן המשותף, בקרבה האמיתית של היום־יום, בכך שדנה זמינה לי כל יום בשבוע ואיתמר אני רואה רק בחגים. בכך שנופר יכולה לקפוץ אלי בשקט לכוס תה אחרי העבודה, בעוד איתמר צריך לנסוע שעה שלמה מתל אביב רק כדי לאכול צלחת מרק ולחזור שוב לסטודיו הריק שלו.
חילקתי את הכסף בצורה שווה לגמרי בין שלושת ילדי. אבל בכנות, האם חילקתי גם את עצמי בצורה שווה ביניהם?
עבר כבר חודש שלם מאז. איתמר עדיין לא מתקשר. דנה משוכנעת שזו בעיה שלו בלבד ושצריך פשוט לתת לו זמן שיעבור לו. נופר אומרת בזהירות רבה שאיתמר "אולי קצת מגזים במצב, אבל בעומק היא מבינה אותו לגמרי."
לילה אחד, שבוע וחצי אחרי השיחה עם דנה, ישבתי במטבח עם המפה הרקומה של אמא שלי, והחלטתי שמספיק לחכות שהוא יתקשר. פתחתי את המחשב, נכנסתי לאתר הבנק, ופתחתי הוראת קבע חדשה: אלף וחמש מאות שקל בחודש, ישירות לחשבון של איתמר, בסעיף "עזרה שוטפת" — לא הלוואה, לא מתנה חד־פעמית, אלא סכום קבוע שיישאר קבוע כל עוד הוא צריך אותו, בדיוק כמו הזמן שאני נותנת בלי תמורה לילדים של דנה. הדפסתי את האישור, שמתי אותו בתוך מעטפה, ונסעתי בעצמי לתל אביב למחרת בבוקר, בלי להתקשר קודם.
הוא פתח את הדלת בפיג'מה, בשעה אחת עשרה בבוקר, מופתע לגמרי לראות אותי בפתח. נתתי לו את המעטפה. הוא פתח אותה עמד וקרא, ואז הרים אליי מבט שלא ראיתי אצלו מאז החתונה שלו.
"מה זה, אמא?"
"זה לא כדי לסגור את מה שאמרת. זה כדי שתדע שאני רואה אותך גם כשאתה לא בנתניה. אבל דנה נשארת עם החלק שלה, ונופר עם החלק שלה. את הכסף מהמגרש לא נוגעים בו יותר, לאף אחד. זה עניין סגור."
הוא לא אמר תודה. רק הזמין אותי פנימה, שם קומקום על הכיריים, והוציא שני כוסות. ישבנו שם, בסטודיון הקטן שלו ברחוב אבן גבירול, בלי לדבר יותר מדי, ושתינו תה עד שהשמש עברה מהחלון האחד לחלון השני.
