בחתונה של הנכד שלה הושיבו את סבתא לאה בפינה הרחוקה של האולם.
לא מתוך רוע. כולם אמרו שזה „לטובתה”. רחוק מהרמקולים, קרוב ליציאה, ליד עציץ פלסטיק גדול ומכוער, כדי שלא יהיה לה רעש מדי, כדי שתוכל לקום בקלות אם תתעייף.
הבן שלה, אמנון, רכן אליה ואמר:
— אמא, אם תרצי הביתה, הנהג בחוץ. רק תגידי.
לאה חייכה.
— באתי לראות את נועם מתחתן. לא לברוח.
היא הייתה בת שמונים ושתיים. לבשה שמלה כחולה כהה, נעליים נוחות ועגילים קטנים של פנינה. לקח לה שעה לסדר את השיער, ועוד חצי שעה להחליט אם לקחת מקל. בסוף לקחה. לא בגלל שרצתה, אלא כי הברך לא שאלה אותה.
באולם בתל אביב היה רעש של חתונה ישראלית: כוסות, צחוקים, מוזיקה חזקה מדי, ילדים שרצים בין שולחנות, דודות שמתחבקות כאילו לא נפגשו אתמול. נועם עמד ליד תמר, הכלה שלו, יפה ומתרגש, עם חליפה קצת צמודה בכתפיים.
לאה הסתכלה עליו וראתה גם את התינוק שהיה. את הילד שהייתה אוספת מהגן. את הנער שהיה בא אליה אחרי ריב עם ההורים ואוכל מרק ישר מהסיר.
ואז המוזיקה השתנתה.
פתאום נשמע ואלס ישן.
לאה קפאה.
בתוך רגע היא כבר לא הייתה באולם. היא הייתה בחיפה, בקיץ של 1965. בת עשרים ואחת, עם שמלה לבנה שאמא שלה תפרה לבד, ונעליים שלחצו לה באצבעות. אריק, הארוס שלה, ניסה ללמד אותה לרקוד בחצר מאחורי הבית.
— בחתונה שלנו אני לא דורך לך על הרגליים, נשבע, אמר וצחק.
החתונה לא הגיעה.
יום לפני, אריק נסע להביא כיסאות מאולם קטן של חבר. בכביש הרטוב ליד הצומת, משאית לא עצרה בזמן. מישהו דפק על הדלת של אמא שלה. אחר כך הכול היה בכי, תרופות, שתיקה, ושמלה שנשארה בארון עד שהצהיבה.
שנים אחר כך לאה התחתנה עם יוסף, איש טוב ויציב. היא אהבה אותו בדרכה. בנתה משפחה, ילדה ילדים, גידלה נכדים. אבל לרקוד בחתונות היא לא רקדה. אף פעם.
רק הרגל, מתחת לשולחן, זכרה לפעמים.
גם עכשיו היא נעה לאט בתוך הנעל הנוחה.
פתאום המוזיקה נעצרה.
המנחה לקח את המיקרופון.
— ועכשיו החתן שלנו מבקש להזמין לריקוד אישה מיוחדת מאוד. לא רק סבתא. אישה שלימדה אותו שאהבה אמיתית לא נעלמת גם אחרי שנים.
לאה חשבה שהוא מדבר על אמא שלו.
אבל נועם הלך אליה.
האור נפל על הפינה שלה. האנשים הסתובבו. העציץ המכוער פתאום נראה כמו וילון שנפתח.
נועם עמד לפניה והושיט יד.
— סבתא, תרקדי איתי?
לאה נבהלה.
— נועם, אני לא רוקדת. אתה יודע שאני לא.
— אני יודע למה.
היא הביטה בו.
— מי סיפר לך?
— אבא. וגם מצאתי את התמונה הישנה שלך עם אריק, בקופסת הכפתורים. סבתא, לא הזמנתי אותך לשבת בפינה. הזמנתי אותך כדי שתהיי איתי באמצע.
תמר, הכלה, ניגשה וחייכה.
— אני משאילה לך אותו לריקוד אחד. אבל תחזירי לי.
לאה צחקה, ואז בכתה.
נועם עזר לה לקום. היד שלה רעדה בתוך היד הצעירה שלו. הוואלס התחיל שוב, הפעם חלש יותר, כאילו כל האולם הבין שצריך לנשום בשקט.
הצעד הראשון כאב.
השני הפחיד.
בשלישי היא כבר לא חשבה על הברך.
נועם הוביל אותה לאט. לא כמו רקדן, אלא כמו נכד שמחזיק סיפור משפחתי שלא רוצה שייפול. לאה הרגישה את השנים מסתובבות איתם. אריק היה שם בזיכרון, יוסף היה שם בשקט, וכל החיים שלה — האובדן, הבית, הילדים, הנכדים — התכנסו למעגל אחד.
בסוף הריקוד האולם עמד על הרגליים.
לאה הסתירה את הפנים במטפחת.
נועם חיבק אותה.
— תודה, סבתא.
— על מה?
— על זה שהמשכת לחיות גם אחרי שנשבר לך הלב. אחרת אני לא הייתי כאן.
המילים האלה הפילו ממנה משהו כבד מאוד.
אחרי הריקוד לא החזירו אותה לפינה. תמר הזיזה לה כיסא ליד שולחן המשפחה. הצלם צילם את לאה עם הזוג הצעיר, ותמר אחר כך מסגרה לה את התמונה.
באותו לילה, כשחזרה הביתה, לאה פתחה מגירה והוציאה תמונה ישנה של אריק.
— רקדתי, אמרה לו בשקט. — קצת מאוחר, אבל רקדתי.
והפעם, כשהדמעות ירדו, הן לא היו רק על מה שלא קרה.
הן היו גם על מה שכן.
