אמא, זאת אני. יעל.
יושבת עכשיו במרפסת שלך ברמת גן, על הכיסא הירוק שתמיד היה שלך, עם כוס תה שהתקרר כי שכחתי ממנו. את הרהיטים עוד לא הזזתי מהדירה. אולי בגלל זה אני עדיין מדברת אליך ככה, כאילו תעני מהמטבח.
יש לי כל כך הרבה מה לספר לך, ואני לא יודעת מאיפה להתחיל. במשך שנה שלמה כתבתי לך הודעות בוואטסאפ – את זוכרת, לימדתי אותך להשתמש בזה כשהיית בת שבעים ושתיים, ולקח לך חודשיים להבין איך שולחים תמונה. עכשיו אני עדיין כותבת לך שם, לתוך השיחה שנשארה פתוחה, בלי שום סיכוי לתשובה. "וי" כחול אחד. אני יודעת שזה מוזר. לא אכפת לי.
אני מתגעגעת אלייך הכי הרבה לא בימי הולדת ולא בפסח, כשכולם מסביב לשולחן שואלים בשקט למה יש כיסא ריק. אני מתגעגעת אלייך ברגעים הכי טיפשיים. כשקיבלתי את התקן במשרד – את יודעת, אחרי שמונה שנים כמנהלת חשבונות זוטרה, סוף סוף מנהלת מחלקה – הרמתי טלפון לפני שנזכרתי. שנייה שלמה עם האצבע מעל השם שלך ברשימת אנשי הקשר, לפני שהבנתי.
וכשהיה לי יום מחורבן, כשהמנכ"ל צעק עליי מול כל הצוות על טעות שלא הייתה שלי בכלל – רציתי רק את הקול שלך. את זו שהייתה יודעת להגיד "תשתקי דקה ותשתי מים" ואיכשהו זה היה מספיק.
היית ככה. ופתאום, בבוקר אחד בפברואר, בבית החולים איכילוב, בקומה השמינית, את פשוט הפסקת להיות.
ואיתך נעלם משהו נוסף. לא רק את. נעלם המקום שאליו תמיד אפשר לחזור ולהפסיק לרגע להיות המבוגרת האחראית בחיים של כולם.
יש לי בקשה אחת, אם היה אפשר: עוד אחר צהריים אחד. הייתי יושבת לידך על הספה עם הכריות הפרחוניות ההן שאף אחד לא אהב חוץ ממך, ואומרת את מה שלא אמרתי מספיק. כמה חשובה היית לי. כמה אני חייבת לך. איך אני זוכרת כל דבר קטן שעשית בשבילי, גם אם אז לא תמיד ידעתי להעריך את זה. הייתי מודה לך על הסבלנות, על הדאגה, על הוויתורים ששמתי לב אליהם רק אחרי שנעלמת.
מקווה שאיפה שאת נמצאת, את כבר יודעת את זה. שאת יודעת כמה אני עדיין אוהבת אותך. כמה אני מתגעגעת. כמה פעמים ביום אני עדיין צריכה אותך.
כי גם אם אני כבר לא יכולה לראות אותך או לחבק אותך, אני לוקחת אותך איתי לכל מקום. בזיכרונות. בדרך שבה אני אוהבת אנשים. במילים שלמדתי ממך. בחלק ממני ששייך לך לתמיד.
—
זה מה שכתבתי במחברת שלי, בליל שישי, שבועיים אחרי השבעה. לא ידעתי אז שאעמוד עם זה מול אנשים.
הכל התחיל בעניין הדירה. אמא השאירה צוואה – דירת שני חדרים בשכונת עוד רחוק ברמת גן, שווי בערך מיליון ומאתיים אלף שקל, ועוד חשבון חיסכון עם שמונים ואלפיים שקל. הצוואה חילקה הכל שווה בשווה בין שלושתנו: אני, אחי דורון, ואחותי הקטנה שירה.
דורון לא חיכה אפילו לשבעה שיסתיים. יומיים אחרי שקמנו, הוא כבר היה אצל עורך דין. טען שהוא "טיפל באמא" בשלוש השנים האחרונות – וזה נכון, הוא גר קרוב יותר, הוא הסיע אותה לבדיקות. אבל מה שהוא לא אמר בקול, עד שאמר, זה שהוא חושב שמגיע לו יותר. "אני הייתי פה כל יום, יעל. את היית עסוקה בקריירה שלך בתל אביב." זה מה שהוא זרק לי בטלפון, בעשר בלילה, שבוע אחרי שקברנו אותה.
הוא לא ביקש. הוא הודיע. שהוא כבר דיבר עם עורך דין על "פירוש מקל" של הצוואה, שהוא מתכוון לגור בדירה עד שיימצא קונה – בלי לשלם שכר דירה לשתינו על החלק שלנו – ושהוא כבר החליף את המנעול "כי היו לו מפתחות ממילא".
שירה, שהיא בת עשרים ותשע ועדיין גרה עם השותפה שלה בגבעתיים, פחדה להתעמת איתו. היא תמיד פחדה מדורון. הוא הבכור, הוא הרעים קול, וגם אבא שלנו – שנפטר לפני תשע שנים – תמיד נתן לו את המילה האחרונה בכל דבר.
אבל אני לא שירה.
ביום שלישי בבוקר נסעתי לדירה. עמדתי מול הדלת עם המנעול החדש, והתקשרתי אליו. הוא ענה אחרי שלוש צלצולים, בקול שקט מדי, כאילו ציפה לשיחה הזאת.
"יעל, אני לא רוצה ריב."
"אז תפתח את הדלת."
"אני צריך לארגן קצת דברים קודם."
"דורון. אני עומדת בחוץ. תפתח את הדלת."
הוא לא פתח.
חזרתי הביתה, ופתחתי את המחשב. לא בכיתי, לא צעקתי. פשוט פתחתי תיקייה בשם "אמא – עיזבון", ובתוכה שמתי כל מה שהיה לי: צילום הצוואה החתומה אצל הנוטריון בשנת 2019, תדפיסי הבנק, מספר תיק העיזבון שכבר נפתח בלשכת רשם הירושה.
התקשרתי לעורכת דין שאמא עצמה המליצה עליה פעם, כשהיא ערכה את הצוואה – עורכת דין בשם רונית אשכנזי, ממשרד ברמת גן. סיפרתי לה הכל: המנעול, האיומים העקיפים, "הפירוש המקל".
"הצוואה ברורה," היא אמרה. "שליש שליש שליש. אין שום מקום לפרשנות. אם אח שלך לא פותח את הדירה, זו עבירה על צו ירושה בפועל, ואני יכולה לפנות לבית משפט לענייני משפחה בבקשה למינוי כונס נכסים שינהל את מכירת הדירה בלי תלות בו."
לקחתי את זה ברצינות. תוך שבועיים כינסתי את שירה – לקפה ליד תחנת הרכבת בגבעתיים, לא בבית, כי לא רציתי שדורון ידע שאנחנו נפגשות – והראיתי לה את המסמכים. הראיתי לה כמה זה פשוט אם רק נעמוד ביחד.
"הוא יצעק עלינו," היא אמרה.
"שיצעק."
הישיבה בבית המשפט נקבעה ליום חמישי, בבוקר, אולם שלוש בבית משפט לענייני משפחה בתל אביב. דורון הגיע עם החליפה שלו, זו שהוא לובש לפגישות עבודה, כאילו זה ישכנע מישהו. ישב לידו עורך דין צעיר, נראה כאילו זה התיק הראשון שלו.
השופטת – אישה בגיל חמישים ומשהו, קול שקט אבל בלי סבלנות למשחקים – קראה את הצוואה בקול, ואז שאלה אותו ישירות: "מר לוי, למה החלפת את המנעול בדירה שהיא חלק מעיזבון בבעלות משותפת?"
"רציתי לשמור על הדירה מבזבוז, כבודה. חששתי שיימכרו אותה בזול."
"מי חשש? אתה, או שאתה מתגורר שם ולא רוצה לעזוב?"
הוא לא ענה.
השופטת פסקה למינוי כונס נכסים – עורך דין חיצוני, בלתי תלוי – שיקבל לידיו את מפתחות הדירה תוך שבעה ימים, יעריך את הנכס, ויוציא אותו למכירה בשוק החופשי. שלושתנו נקבל את החלק שלנו לפי הצוואה, שליש כל אחד, ברגע שהעסקה תיסגר.
דורון יצא מהאולם בלי להביט בי. שירה תפסה לי את היד, חזק.
הדירה נמכרה כעבור חמישה חודשים, במיליון ומאה ושמונים אלף שקל. אחרי הוצאות, הוצאות עורך דין וכונס נכסים, קיבלתי ושירה קיבלה שלוש מאות תשעים ואחד אלף שקל כל אחת. דורון קיבל בדיוק אותו סכום – לא יותר, לא פחות, כמו שאמא רצתה.
בישיבה האחרונה, כשחתמנו על הניירות הסופיים אצל רונית אשכנזי, דורון ישב מולי בשולחן הפגישות. לא הביט בעיניים. חתם, קם, ואמר משפט אחד לפני שיצא: "היא הייתה מוותרת עליי אם הייתה יודעת."
לא עניתי לו. אספתי את הטופס שלי, קיפלתי אותו, ושמתי אותו בתיק שלי, ליד המחברת עם המכתב.
בדרך החוצה עצרתי במרפסת של הדירה – ברגע האחרון שהיה לי שם, לפני שהמפתחות עברו לקונים החדשים – והנחתי את הכריות הפרחוניות בקרטון, לקחתי אותן הביתה. שירה לקחה את השעון הישן מהמטבח. את הכיסא הירוק לקחתי אני.
הוא עומד עכשיו במרפסת שלי בגבעתיים. יושבת עליו כל ליל שישי, עם כוס תה שמתקרר, וכותבת לך עוד קצת.
