השמן הרותח פגע בכתף שלי קודם, ואז זלג לאורך הצוואר כמו חוט אש. צרחתי ונפלתי על משטח השיש, וניר, בעלי, עמד וחייך.
"עכשיו אולי תביני," הוא אמר.
חנה, אמו, עדיין אחזה במחבתה. קיטור עלה משפתה. על הפנים שלה לא היה אימה, רק עצבנות — כאילו הכתמתי לה את הרצפה.
חצי שנה הם דחקו בי למכור את שני בנייני המשרדים ברחוב יהודה הלוי שאבא שלי הוריש לי, ולהעביר את הכסף לחברת היזמות הכושלת של ניר. סירבתי בכל פעם.
"הנכסים שלי מוגנים," אמרתי להם באותו ערב, במטבח הדירה שלנו בגבעתיים. "הם לא בטוחה לחובות שלכם."
השפתיים של חנה התכווצו. ואז היא הרימה את המחבתה.
הכאב מחק את החדר. אני זוכרת בד חרוך, אריח קר על הלחי, ונעליים של ניר עוצרות סנטימטרים מהפנים שלי. הוא כרע לידי.
"אני מתגרש ממך," הוא לחש. "אני מסרב לגור עם המפלצת המכוערת הזאת יותר."
חנה צחקה.
הם חשבו שאני חסרת אונים כי רעדתי. הם חשבו שהאישה שצורחת על הרצפה היא אותה אישה ששניהם לעגו לה על שהיא "שקטה מדי" ו"אובססיבית לניירת". הם לא ידעו שהניירת היא בדיוק מה שעומד להפיל אותם.
כשניר סוף סוף התקשר למד"א, הוא טען שנשפכתי בעצמי בשמן. חנה ניגבה את המחבתה, החליפה חולצה, ותרגלה את הגרסה שלה לפני שהפרמדיקים הגיעו.
בבית החולים איכילוב אמר לי המנתח הפלסטי שהכוויות ישאירו צלקת על הצוואר, הכתף והחזה. ניר עמד ליד הדלת ושיחק נסער. ברגע שהאחות יצאה, הוא התכופף אלי.
"תחתמי על העברת הנכסים, ואני אדאג שתקבלי את הטיפול הכי טוב שיש."
הפניתי אליו את הפנים החבושות.
"לא."
המבט שלו התקשה. "נגמר לך הכוח, יעל."
למחרת בבוקר הוא השאיר לי על המיטה מסמכי גירושין. אבל הוא פספס נורה אדומה זעירה בתיק שלי.
שלוש שנים קודם לכן, אחרי שניר זייף את חתימתי על בקשת הלוואה בבנק הפועלים וקרא לזה "אי הבנה", התחלתי לשאת מקליט קול המופעל בקול. הוא תפס את האיום של חנה, את הצחוק של ניר, וכל מילה ליד המיטה בבית החולים. הוא גם תפס משהו הרבה יותר גרוע.
לפני שפרשה את השמן, חנה צעקה: "אחרי כל מה שעשינו כדי לגרום למפקחים באגף ההנדסה לאשר לו את הבניינים, את עדיין לא מוכנה להציל אותנו?"
מתחת לתחבושות הלבנות לחצתי על כפתור הקריאה. כשהאחות נכנסה, ביקשתי משטרה. אחר כך התקשרתי לעורך הדין המשפחתי, זה שניר תמיד כינה "הזקן חסר התועלת".
"עורך דין רוזנברג," אמרתי דרך שפתיים סדוקות, "תפעיל את הגנות הנאמנות. תקפיא הכל."
קולו הפך לפלדה. "נעשה."
חמישה ימים אחר כך יצאתי מהמחלקה עם צוואר חבוש וידיים שעדיין לא הפסיקו לרעוד כשהחזקתי כוס. הדירה בגבעתיים כבר לא הייתה שלי במובן שהורגלתי אליו — ניר עבר לגור אצל חנה ברמת גן, ואני נשארתי בין הקירות עם ריח השמן השרוף שלא עזב את המטבח, כמה שניקיתי. שכנה מהקומה השלישית, גברת פרץ, הביאה לי סיר מרק והניחה אותו על השיש בלי לשאול שאלות. זה היה הדבר הכי נורמלי שקרה לי באותו שבוע.
עורך דין רוזנברג הראה לי מה בדיוק הקפיא: לא רק את הבניינים ברחוב יהודה הלוי, אלא גם את חשבון הנאמנות שאבא שלי פתח על שמי עוד לפני החתונה, עם תנאי שניר מעולם לא ידע עליו — שכל ניסיון להעביר את הנכסים ללא אישור בית משפט מפעיל אוטומטית חקירה של רשות המסים. חנה וניר, במרדף אחרי הכסף שלי, לא טרחו לקרוא את הסעיף הקטן. ועכשיו, בזכות ההקלטה שלי, לא היה להם רק בעיה אזרחית. הייתה להם בעיה פלילית.
השוטרת שלקחה ממני את התלונה, פקד מוריה אזולאי, האזינה לקובץ השמע פעמיים. בפעם השנייה היא עצרה בדיוק במקום שבו חנה צועקת על "המפקחים באגף ההנדסה". "את יודעת מה זה אומר?" היא שאלה. אמרתי לה שאני מנחשת: שהבניינים של ניר לא רק ממומנים בכסף גנוב — הם גם לא בטיחותיים. אזולאי לא אישרה ולא הכחישה. היא רק סגרה את הפנקס וביקשה שאעביר לה את הקובץ המקורי, לא העתק.
חודשיים לפני הדיון בבית המשפט, ניר ניסה עוד פעם. הוא חיכה לי ליד חניון הרכב בבית החולים, אחרי טיפול פלסטיק שני, ודיבר כאילו כלום לא קרה.
"את יודעת שאת הורסת גם אותי, נכון? אם הבניינים האלה יתפרקו, אני אבד הכל."
"אתה כבר איבדת הכל, ניר. פשוט עוד לא הבנת את זה."
"חנה אמרה שאם תסגרי את התיק, היא תשלם לך על הטיפולים."
הסתכלתי בו. הוא לבש את החולצה שהיא קנתה לו לחתונה שלנו, לפני שש שנים, כשעוד חשבתי שהשתיקה שלו זה עדינות ולא פחדנות.
"תגידי לה שהתשובה שלי לא השתנתה משום שהיא פחדה. תגידי לה שאני אראה אותה בבית המשפט."
יום הדיון הגיע בסוף נובמבר, בבית המשפט המחוזי בתל אביב. חנה ישבה בשורה הראשונה עם מעיל שחור ומטפחת סביב הצוואר, כאילו היא זו שנפגעה. ניר ישב ליד עורך הדין שלו ולא הביט לכיווני אפילו פעם אחת. עורך דין רוזנברג פתח בהקלטה. כל האולם שמע את הצחוק של חנה. כל האולם שמע את ניר אומר "המפלצת המכוערת". שמעתי מישהו מאחורי נושם עמוק כשהגיע החלק על המפקחים.
השופטת לא הרימה את הקול, אבל היא הביטה בניר ובחנה ארוכות אחרי שהקלטת נגמרה. "מר לוי," היא אמרה, "יש לך תשובה למה שנשמע כרגע?" ניר פתח את הפה וסגר אותו. עורך הדין שלו ביקש הפסקה. השופטת לא נתנה לו אחת.
בסוף הדיון היא פסקה שלושה דברים: צו הגנה מיידי נגד ניר וחנה, החזר מלא של כל ניסיון קודם להעביר נכסים, וחוות דעת שהועברה לרשות המסים ולמשטרה לגבי מקור המימון של הבניינים. חנה יצאה מהאולם בלי להביט בי. ניר נשאר יושב עד שהשומר ביקש ממנו לפנות את המקום.
חתמתי על הגירושין באותו שבוע, בלי לחכות שהוא יבקש. ולקחתי את הבניינים ברחוב יהודה הלוי — לא בשביל ניר, לא בשביל חנה, בשביל עצמי. השכרתי את הקומה השלישית לקליניקת פיזיותרפיה שמתמחה בכוויות, בלי לתכנן את זה מראש. זה פשוט הרגיש נכון.
שנה עברה. גברת פרץ עדיין מביאה לי מרק פעם בחודש, גם עכשיו כשאני גרה לבד ברמת השרון ולא צריכה את זה. לפני חודשיים קיבלתי מכתב מרשות המסים: החקירה נגד ניר נסגרה בכתב אישום, שלושה מהמפקחים באגף ההנדסה פוטרו, ואחד מהם — זה שהעיד נגד ניר בתמורה להקלה בעונש — התברר כאותו אדם שחתם על האישור המקורי לבניין ברחוב יהודה הלוי מספר 14, זה שבו כמעט התמוטטה המרפסת שלוש שנים לפני שהכרתי את ניר בכלל.
