באולם האירועים של מלון "דיוויד סוויט" בבאר שבע, שלוש שעות לפני האירוע הגדול, עדיין הריחו את ריח הצבע הטרי על הקירות. פועלים סחבו כיסאות מצופים משי, מישהו הבריק את רצפת השיש בעזרת מטלית מיקרופייבר, ומהמטבח בקומה התחתונה עלה ריח של קפה שחור וקינמון. הכול חייב היה להיראות מושלם — כי הערב עמד להגיע לכאן בעל הקבוצה, יגאל שני, איש עסקים בן חמישים ושמונה שהחליט לחגוג את פתיחת מגדל המשרדים החדש שלו בצורה שכולם ידברו עליה שבוע לפחות.
ספיר עבדה שם כבר שנה ותשעה חודשים. מנקה, מסדרת, מגישה — מה שצריך. היא לא התווכחה, לא הרימה קול, ולא ביקשה תשומת לב. בשביל רוב האנשים במקום היא הייתה בערך כמו הווילונות: קיימת, שימושית, לא נראית.
באמצע האולם עמד בובת תצוגה עם שמלה תלויה עליה. אדומה כהה, כמעט יין, עם בד עבה ורקמה בחוט זהב לאורך המותניים. אפילו ממרחק של עשרה מטרים אפשר היה לנחש שהיא עולה כמו משכורת של חצי שנה. שמלה כזאת לא לובשים סתם — אותה מציגים.
ספיר עברה עם מגש כוסות יין ריקות, ונעצרה לרגע. משהו במגע של הבד משך אותה — לא תאווה, סקרנות רגילה, כמו שילדה נוגעת בווילון כבד בתיאטרון. היא הושיטה שתי אצבעות ונגעה בקצה השרוול.
"תורידי ידיים. מיד."
הקול חתך את האוויר כמו סכין על נייר. היא הסתובבה בבת אחת. מולה עמד יגאל שני עצמו, בחליפה כהה, עם שעון שהיה שווה יותר מהדירה שלה בשכונת דלת. הפנים שלו היו קפואות.
"סליחה, אני לא התכוונתי לקלקל—"
"כבר קלקלת," הוא קטע אותה וצעד קדימה. "אפילו המגע שלך פה מיותר."
מאחוריו, שתי נשות עסקים בחליפות מכופתרות חייכו בשקט אחת לשנייה.
"את יודעת בכלל כמה זה עולה?" הוא הרים את הקול כדי שכולם באולם ישמעו. "בכסף של השמלה הזאת אפשר לקנות רכב חדש. ואת מרשה לעצמך לגעת בה בידיים מלוכלכות מהמטבח."
ספיר הורידה מבט אל המגש, אצבעותיה לחצו סביב הידית עד שהפרקים הלבינו. יגאל הביט סביב, ראה שכולם מסתכלים, וחיוך עלה לו על הפנים — חיוך של מישהו שנהנה מהבמה.
"טוב, טוב. מכיוון שהתעניינת כל כך — בואי נעשה את זה אחרת." הוא משך את המילים לאט, נהנה מכל הברה. "יש לך שתי אפשרויות."
האולם השתתק. אפילו הפועל שהחזיק סולם הפסיק לזוז.
"אפשרות ראשונה — את משלמת על השמלה. עכשיו."
מישהו צחק בשקט מאחור.
"אפשרות שנייה," הוא עשה הפסקה, "את לובשת אותה הערב, ויוצאת מול כל האורחים."
הנשים כבר לא טרחו להסתיר את החיוכים. יגאל התקרב אליה, כמעט לוחש, אבל בקול שנשמע היטב לכל מי שעמד באזור:
"אם יהיה לך אומץ לצאת ככה מול כולם — אני אתחתן איתך. ואם לא… תשכחי מהמשכורת. תעבדי פה בחינם עד סוף החיים."
זו לא הייתה הצעה. זאת הייתה השפלה מתוזמנת, בנוכחות עדים, כדי שאף אחד לא ישכח.
ספיר לא ענתה מיד. היא ידעה שהשמלה לא במידה שלה, ידעה שזאת מלכודת בנויה מראש. אבל היא גם ידעה שסירוב יעלה לה יותר — הפיטורים, החוב על שכר הדירה, האמא שמחכה בבית עם הכדורים לוחץ דם שצריך לקנות עד יום חמישי. היא הנהנה בראש, קלות.
אלא שבאותו ערב היא עשתה משהו שאף אחד באולם לא ראה מגיע.
בשעה שמונה בערב, כשהאולם כבר התמלא באורחים — קבלני בנייה, עורכי דין, שני חברי מועצת עיר שבאו "להצטלם עם המשקיעים" — ספיר לא הופיעה בשמלה האדומה. היא נעלמה לרגע למשרד הקטן שליד המטבח, שם עמד מחשב ישן ששימש את המזכירה לרישום ההזמנות.
שם היא הוציאה מהתיק שלה תיקייה פלסטית שקופה, מקומטת בקצוות מרוב שימוש. בפנים — שלושה דפים. חוזה עבודה מלפני שנה וחצי, עם חתימה של יגאל שני עצמו. תלוש משכורת שמראה שמונה חודשים שבהם שולם לה פחות ממחצית ממה שהחוזה קבע. ומכתב שהיא כתבה בעצמה, לפני שבועיים, למשרד ההגנה על העובד באזור הדרום — אחרי שראתה מודעה עליו בלוח מודעות בתחנה המרכזית.
היא לא חיכתה לתשובה. היא כבר שלחה את המכתב בדואר רשום, עם אישור מסירה, שלושה ימים קודם לכן.
בשעה תשע וחצי, כשיגאל עמד על הבמה הקטנה ונשא נאום על "חזון" ו"עתיד" מול כוס וויסקי, שני אנשים בחליפות אפורות נכנסו בשקט לאולם והתקרבו לשולחן ההרשמה. פקחים ממשרד ההגנה על העובד, שהגיעו בעקבות התלונה — לא בגלל השמלה, אלא בגלל תלושי השכר החסרים והעדר תשלום ביטוח לאומי מלא לתשעה עובדים במתחם, ספיר ביניהם.
יגאל ירד מהבמה בפנים לבנות. הוא ניגש אליהם, ניסה לדבר בקול נמוך, להזמין אותם "לשיחה בצד", אבל הפקח הבכיר כבר החזיק את התיק והראה לו את שמות העובדים שדווחו — ובראש הרשימה, שם משפחתה של ספיר.
היא לא עמדה שם להראות לו את זה באצבע. היא לא הייתה צריכה. היא עמדה ליד עמדת המשקאות, במדים הרגילים שלה, ומזגה כוסות מים לאורחים כאילו זה ערב כמו כל ערב.
יגאל חיפש אותה בעיניים. כשמצא אותה, הוא בא לכיוונה, הפנים כבר לא קפואות אלא סמוקות מכעס.
"את חושבת שזה חכם?" הוא לחש, קרוב מדי. "אני יכול לפטר אותך תוך שנייה."
"אתה יכול," היא אמרה, בלי להרים את הקול, ושמה את הכוס האחרונה על המגש. "אבל התלושים כבר במשרד ההגנה על העובד. וגם ההקלטה של מה שאמרת לי היום, ליד השמלה — יש לי אותה בטלפון."
הוא נעצר. משהו בפנים שלו קרס.
"אני לא רוצה את השמלה שלך," היא המשיכה, "ואני לא רוצה להתחתן איתך. אני רוצה את מה שמגיע לי לפי חוק — שמונה חודשים של הפרש שכר, ותשלומים לביטוח לאומי כמו שהחוזה קובע. יש לי שלושים יום לפי מה שהפקח אמר, ואתה תשלם."
הפקח הבכיר, שעמד לא רחוק, הרים גבה ואמר בקול רגוע אבל נשמע: "אדוני שני, נצטרך לקבוע פגישת בירור בשבוע הבא. מומלץ שתביא רואה חשבון."
האורחים סביב כבר לא העמידו פנים שלא שומעים. הנשים שצחקקו קודם ליד השמלה עמדו עכשיו בשקט, מביטות בכוסות שלהן.
ספיר לא חיכתה לתגובה שלו. היא לקחה את המגש הריק, פנתה למטבח, והשאירה אותו לעמוד שם, מול הפקחים, מול האורחים, מול השמלה האדומה שעדיין תלויה על הבובה — בדיוק כמו שהייתה שלוש שעות קודם, רק שעכשיו אף אחד לא הביט בה.
שבועיים אחר כך היא קיבלה את הפיצוי המלא — שלושים ואחד אלף שקל, כולל הפרשי שכר וקנס שהוטל על החברה. היא לא חזרה לעבוד שם. היא לקחה את הכסף, שילמה את חוב שכר הדירה, קנתה לאמא שלה את הכדורים לשלושה חודשים מראש, ופתחה חשבון חיסכון קטן בבנק בשכונה — עם תיקייה חדשה, נקייה, שבה שמרה את כל הקבלות מסודרות לפי תאריך.
