נעמי אשד ישבה בכניסה למכון למוזיקה ברחוב שטרן בתל אביב, על הספסל הזה שכבר שנים סופג ריח של קפה נמס ותיקי גיטרה. עוד רגע ייכנס תלמיד חדש, נער בן שש עשרה עם קול טנור שאיש עוד לא לימד להשתמש בו נכון. וכמו תמיד לפני שיעור ראשון, היא נזכרה איך זה התחיל אצלה. לא באולם קונצרטים. בסלון קטן בשכונת התקווה, בשנת 1927, כשהיא בת חמש ישבה על שרפרף מול פסנתר ישן וניסתה לתפוס באצבעות מנגינה ששמעה שעה קודם באופרה.
אביה, יעקב אשד, ניגן בכינור בתזמורת הסימפונית של ירושלים וחיבר יצירות בזמנו הפנוי. אמה הגיעה ממשפחה עם שורשים מוזיקליים מאירופה — סבא רבא שלה, כך סיפרו בבית, ניגן בפסנתר בבתי קפה בווינה לפני שעלה ארצה. אז כשהתברר שלנעמי יש שמיעה מוחלטת, אף אחד לא הופתע במיוחד. זה פשוט היה עוד סעיף ברשימה של דברים שמצפים ממנה.
אלא שנעמי, בגיל שבע עשרה, עשתה משהו שאף אחד לא ציפה לו. היא נרשמה ללימודי הנדסת בניין בטכניון. לא מרד, היא תמיד אמרה אחר כך. פשוט רצתה לבדוק אם היא יכולה להיות מישהי אחרת חוץ מ"הבת של אשד עם השמיעה המוחלטת". שנה וחצי היא ישבה בהרצאות על חוזק חומרים וסטטיקה של מבנים, ופתרה בעיות של עומס ולחץ. ואז, לילה אחד, היא גילתה שהיא מסמנת בשולי המחברת תווים במקום נוסחאות.
ב-1945 עברה ללימודי זמרה ותיאוריה במגמה הגבוהה למוזיקה בירושלים. משם לאקדמיה למוזיקה, ובזמן שירותה בפלמ"ח המשיכה לנגן בהופעות שאורגנו בין הקרבות, לפעמים על פסנתר שדה מזוקן שהובא במשאית. כשהשתחררה, עברה לתל אביב. שם, בתור סטודנטית עדיין, קיבלה הצעה להצטרף לקבוצת מתמחים בבית האופרה הישראלית.
היה לה קול. אנשים שזוכרים אותה שרה באודישנים מספרים עד היום שזה היה קול שגורם לחדר להשתתק — כוסות מים על השולחן הפסיקו לרעוד, מישהו שכח לנשום. יום אחד ב-1949 הגיע מברק ללשכת בית האופרה: חוזה מלהקת אופרה קאמרית בלונדון, מצו-סופרן צעירה, שבעים ליש"ט לחודש — סכום שהיה אז יותר משכר שנה שלם של מורה בבית ספר עממי. מנהל האופרה, איש בשם צבי לוין, קרא לה למשרדו וטען שזה הסיכוי שלא חוזר פעמיים. הוא הניח את המברק על השולחן, סובב אותו אליה, וחיכה.
היא קראה אותו פעמיים. ואז קיפלה אותו לשניים, כמו שמקפלים דף תווים בסוף חזרה, והחזירה אותו על השולחן.
"למה לא?" שאל אותה פעם תלמיד, שנים אחר כך, כשכבר הייתה המורה הכי מבוקשת במכון. נעמי לא ענתה מיד. היא קמה, פתחה את התריס, הביטה על הרחוב שבו עצי הפיקוס מטילים צל על מדרכה סדוקה. "כי בלילה לפני שהייתי צריכה לענות ללונדון," אמרה, "ישבתי עם תלמידה שלי, נערה מבית שאן שבקושי ידעה לקרוא תווים, ושמעתי אותה תופסת צליל שהיא לא ידעה שיש לה. וזה עשה לי משהו בבטן שהחוזה בלונדון אף פעם לא עשה."
היא התחילה ללמד בבית הספר הגבוה למוזיקה בתל אביב ב-1950, ומשם עברה למכון שברחוב שטרן, שם נשארה שלושים ואחת שנה. במהלכן היא גידלה עשרות זמרים — חלקם היום מלמדים בעצמם, חלקם שרים באופרה הישראלית, אחד מהם זכה בתחרות בינלאומית באיטליה. אבל השם שלה, נעמי אשד, כמעט אף אחד לא מכיר מחוץ לעולם הקטן הזה.
היא סירבה תמיד לתת לתלמיד רפרטואר שלא מתאים לקול שלו. "יש מורים שרוצים תלמיד שישיר את מה שהם אוהבים," אמרה פעם לעמיתה שלה, רונית, בחדר המורים הצפוף שריח הצ'ק-צ'ק בו לא נעלם אף פעם. "אני רוצה תלמיד שישיר את מה שהוא."
מתוך ההבנה הזאת היא התחילה לכתוב תרגילי ווקליזות — קטעי שירה בלי מילים, מותאמים בדיוק לטווח ולמרקם של קול ספציפי. חלק מהם כתבה בלילה, אחרי שהאזינה לתלמיד באולפן קטן שהיה בסך הכול חדר עם פסנתר, שטיח דהוי ותמונה של שרה גוטליב שהעריצה. היא כתבה תווים ביד, על דפים מנוילנים שהיו לה מהפלמ"ח, כי אמרה שזה מזכיר לה שיש התחלה ויש סוף לכל תרגיל, כמו במשימה.
מלחין ותיק בשם אריה רודן, שהכיר אותה עוד מהאקדמיה, קרא כמה מהווקליזות שלה והמליץ לפרסם אותן. הן יצאו בקובץ, ולימדו איתן בבתי ספר למוזיקה גם מחוץ לישראל — בעיקר בגרמניה ובארצות הברית, שם קהילות מוזיקאים ישראלים שמרו על קשר עם מורים בארץ.
מלבד ההוראה, נעמי הייתה פסנתרנית יוצאת דופן. היא ידעה בעל פה יצירות של רחמנינוב, שופן, גריג. גם שירים עבריים — "שיר לשלום", "ירושלים של זהב" — הייתה מנגנת בעיבודים משלה, בערבים שבהם תלמידים ותיקים חזרו לבקר.
ואז הייתה הג'אז. זה קרה במקרה: תלמיד אחד, אלון, הביא פעם תווים של בלדה ג'אזית וביקש שתלווה אותו. בהתחלה זה היה זר לה, כל ההרמוניות המוזרות, הריטמים שלא היו כתובים במדויק. אבל אחרי כמה חודשים היא כבר ניגנה בלוז לפי תווים, ואחר כך בלי תווים בכלל, בערבים שבהם רק היא ומישהו שהזדמן לחדר נשארו.
בשנת 2026, כשהייתה כבר בת מאה וארבע, היא ישבה שוב על אותו ספסל בכניסה למכון, אחרי שכבר לא לימדה שנים, רק באה מדי פעם לשמוע קונצרט סוף שנה. גבר אחד, שהיא לימדה בשנות התשעים ושכעת היה בעצמו מורה למוזיקה, בא לשבת לידה. "את זוכרת אותי?" שאל. היא הביטה בו רגע ארוך, בדקה את הצווארון שלו כאילו בודקת תו, ואז אמרה את שמו נכון, בלי היסוס: "דורון." הוא נשם עמוק. היא רק שאלה: "עדיין שר בסול מז'ור נמוך יותר משאתה צריך?"
הוא הודה שכן.
"אז תתקן את זה," אמרה, וזה היה כל מה שהיא הוסיפה. הוא הוציא פתק מהארנק, כתב עליו את המשפט בעיפרון, וקיפל אותו בחזרה, כמו שמקפלים חוזה שמחליטים לא לחתום עליו.
