בחוץ ירד שלג דק וקשה על המדרגות של הבית הקטן בגליל. בפנים היה חם. בתנור בערו עצים, על השולחן עמדה קנקן תה עם נענע ומרווה, ורחל חתכה עוגת תפוחים שזה עתה יצאה מהתנור.
יוסי, בעלה, ישב מולה וחייך.
— אם תמשיכי לאפות ככה, אני אצטרך לקנות מכנסיים חדשים.
— תקנה, אמרה רחל. — לפחות תהיה לך סיבה לצאת מהבית.
הם צחקו בשקט. זה היה בית בלי דרמה, בלי צעקות, בלי דלתות נטרקות. רק חום, אור, תה, ושני אנשים שלמדו שהשקט הוא לפעמים המתנה הכי גדולה.
ואז נשמעה דפיקה.
שלוש נקישות כבדות בדלת.
יוסי קם.
— אני אפתח.
רחל שמעה את הדלת נפתחת, רוח קרה נכנסת, ואז קול שלא שמעה שנים.
כשיוסי חזר למטבח, עמד לידו אמנון.
בעלה לשעבר.
הוא הזדקן. השיער הכהה שלו היה מלא שיבה, המעיל ספוג שלג, והכובע בידיים שלו נראה כאילו הוא מחפש מה לעשות עם הבושה.
— שלום, רחל, אמר.
— שלום, אמנון.
יוסי הוציא כוס שלישית ומזג תה. לא שאל. לא כעס. לא שיחק גיבור. פשוט נתן לרחל להחליט איך העבר יישב במטבח שלה.
אמנון התיישב והחזיק את הכוס בשתי ידיים.
— עברתי באזור, אמר. ראיתי אור. לא יודע למה דפקתי.
רחל ידעה.
פעם האור הזה היה שלו. פעם חיכתה לו עם מרק, עם חולצה מגוהצת, עם לב שמוכן לסלוח שוב ושוב. והוא קרא לזה שעמום. אמר שהיא חונקת אותו, שהחיים איתה קטנים מדי, שהוא רוצה להרגיש חי.
אחר כך הלך אחרי אישה צעירה יותר ועולם שנראה לו מבריק.
העולם התברר כקר.
— טעיתי, אמר אמנון. — הבנתי מאוחר. את היית הדבר האמיתי. כל מה שרדפתי אחריו נעלם. אני חוזר לדירה ריקה. אף אחד לא שואל אם אכלתי. אף אחד לא מכיר אותי באמת. את הכרת.
יוסי שתק.
אמנון הרים את העיניים.
— תסלחי לי. ואם נשאר בך משהו… אולי אפשר להתחיל מחדש.
רחל הסתכלה עליו בלי שנאה.
זה הפתיע אותה. שנים חשבה שאם יבוא היום הזה, היא תצעק. תבכה. תגיד לו את כל מה שבלעה. אבל עכשיו לא נשארו מילים רעילות. רק אמת נקייה.
— אמנון, אמרה בשקט, אתה לא חזרת אליי.
הוא קפא.
— אז לאן?
— אל החום שהיה לך כאן. אל זה שמישהו חיכה לך. אל שולחן ערוך. אל אישה שידעה איך אתה שותה תה.
היא הניחה את הסכין ליד העוגה.
— אני כבר לא בית פתוח לאדם שנזכר בי רק כשקר לו.
אמנון הוריד את הראש.
המשפט הקצר הזה סגר יותר מכל ויכוח.
הוא קם לאט.
— אני מבין.
— אני מקווה שיום אחד באמת תבין, אמרה.
יוסי ליווה אותו לדלת ונתן לו פנס קטן.
— המדרגות חלקות.
אחרי שהדלת נסגרה, רחל עמדה רגע בשקט. יוסי ניגש אליה.
— את בסדר?
— כן, אמרה. — פשוט שמעתי סוף סוף את הדלת נסגרת מבפנים.
בחוץ השלג כיסה את עקבותיו של אמנון.
בפנים התנור המשיך לבעור.
כי אהבה היא לא מי שחוזר כשנהיה לו קר.
אהבה היא מי שנשאר והוסיף עץ לאש.
