תמכרי את הבית – ונציל את המשפחה. תסרבי? תארזי

החום של אוגוסט הכה בחלונות. המזגן בחדר העבודה קרס בדיוק כשהשרת הראשי נפל, ושירה בזבזה שעה וחצי בניסיון להחזיר את המערכת לאוויר מהקומה השש־עשרה בהרצליה. היא נכנסה הביתה ברמת גן קצת אחרי שבע, מפתחות ביד אחת, קופסת פלאפל חצי ריקה ביד השנייה. הזיעה עדיין דביקה על העורף, החולצה הלבנה כבר לא כל כך לבנה.

עידו ישב במטבח. מולו צלחת עם שאריות חומוס, כוס מיץ תפוזים ומסך הטלפון בהיר. הוא אפילו לא הביט בה מיד. "אנחנו צריכים לדבר," הוא אמר לטלפון.

שירה הניחה את הקופסה, לקחה לגימה מהבקבוק שהיה לידה. "דבר."

"הבית במושב," פתח עידו, "צריך להימכר. רועי ואשתו לא יכולים להמשיך לגור אצל ההורים שלה בתל אביב. הילד בן שלוש, אין להם פרטיות. המחירים רק עולים."

שירה הורידה את הז'קט. "אז שיקנו דירה קטנה. אני לא מתווכת."

"אין להם הון עצמי. המקדמה שהם צריכים – חצי מיליון שקל. אני חישבתי. הבית של סבא יוסף שווה מספיק."

"הבית של סבא יוסף," שירה תיקנה את המבטא, "רשום על שמי. לא על שם רועי."

עידו הניח סוף סוף את הטלפון. "תקשיבי, או שאת בעניין של משפחה, או שלא. אני לא אמשוך את המצב הזה יותר. תמכרי את הבית – ונציל את המשפחה. תסרבי? תארזי."

הוא אמר את זה בנימה עניינית, כמעט בנאלית, כמו קניין שמציע הנחה על דגם ישן. שירה חייכה חיוך קטן, בלי שהעיניים השתתפו. היא הכירה את הנימה הזאת. עידו התאמן עליה מול המראה כשהתכונן למשא ומתן עם סוכנות הביטוח. רק שהפעם החפץ לעסקה היה אשתו.

"תחזור על זה," ביקשה.

"שמעת מצוין. הבית עומד ריק רוב השנה. את נוסעת לשם פעמיים בחודש, עובדת מרחוק מתחת לעץ התאנה, חוזרת. זה לא נכס, זאת נוסטלגיה."

"נוסטלגיה?" שירה פתחה את הברז, שטפה ידיים. "סבא יוסף בנה את הקירות האלה כשהיו פה רק בוץ וחלומות. כשהייתי בת שמונה, הוא לימד אותי לשים מרצפות במרפסת. כל שישי הייתי אצלו. אתה באת לעולם שלי הרבה אחר כך."

עידו קם, נעמד ליד המקרר. "אני לא מבקש שתמכרי בגללי. רועי במצוקה. הילד צריך חדר. אם אחותי הייתה צריכה – הייתי מוכר את הסטודיו שלי בלי למצמץ."

שירה נשענה על השיש. "בלי למצמץ. באמת?"

הוא שתק.

"יש לך סטודיו בכיכר דיזנגוף. שווה לפחות מיליון שקל. אתה משכיר אותו לחבר בהוראת קבע. למה לא למכור אותו עכשיו ולתת לרועי את הכסף?"

"זה שונה. הסטודיו זה ביטחון. השקעה."

"הביטחון שלך נקרא השקעה. שלי נקרא נטל."

עידו הוציא אוויר. "את תמיד מחשבת הכול. אין אצלך ספונטניות, אין לב."

שירה נטלה בוטן מהקערה. "אתה מערבב לב עם נדל"ן. זה מבלבל."

הטלפון שלו זמזם. הוא הציץ, דחה את השיחה. "אז מה את אומרת?"

"אני אומרת לא. חד וחלק."

"אז תתארגני," הוא אמר, "ותצאי."

שירה הסתכלה עליו ארוכות. "זאת דירה שלי. רכשתי אותה לפני שהכרנו. אתה גר אצלי."

עידו קפא. לרגע אחד נדמה היה ששכח את הפרט הזה בדרך למחזה שכתב בראשו. "אני… התכוונתי רגשית."

"הבנתי מצוין. אמרת 'תארזי'. הדלת הזאת נפתחת לצד אחד, עידו. תבחר."

הוא התיישב בחזרה. פתח את הפה, סגר. שירה הרגישה שהקרקע מתחתיו נשמטה, אבל היא לא מיהרה לעזור. במקום זה, התקשרה לאבא שלה.

"יואב, בוקר מוקדם מדי מחר?"

"מה קרה, שירי?"

"נוסעים לבית. אני מחליפה ת'מנעול."

יואב שמע משהו בקול שלה. "אאסוף אותך בשש."

בשש וחצי הם כבר היו על כביש החוף צפונה. מחיפה פנו מזרחה לכיוון הכרמל. המושב שקע בערפל בוקר קל, ריח של צינורות השקיה ואדמה רטובה מילא את הרכב. שירה פתחה את החלון, שאפה עמוק.

השער היה נעול, אבל לידו ראתה סימני צמיגים טריים. בחצר, ליד חומת האבן הנמוכה, זרק בדל סיגריה. עידו עישן כשהיה לחוץ, אבל לא מהסוג הזול שהתגלגל כאן. מישהו אחר.

השכן חיים הופיע מהלול, נושא דלי תירס. "שירה! מזל שהגעת. אתמול בצהריים עמד פה רכב, ג'יפ כסוף. ירדו שני גברים. אחד גבוה, ג'ינג'י, עם חולצה מכופתרת. שאלתי אם הם מחפשים מישהו. אמרו 'אנחנו לפני רכישה, מסתכלים על הנכס'."

שירה קפאה. "רכישה? מי שלח אותם?"

חיים משך בכתפיו. "חשבו שאת שלחת מתווך. ניסו לפתוח את הדלת, הסתובבו מאחורה, צילמו."

אבא שלה בחן את הדלת. "המנעול לא נשבר, אבל ניסו להכניס מפתח. מפתח ישן."

שירה בלעה. לפני שמונה חודשים, עידו ביקש ממנה מפתח גיבוי לבית. "לשעת חירום," אמר. אחרי חודשיים סיפר שאבד אותו. היא לא חשבה על זה פעמיים. עכשיו חתיכות הפאזל התחברו. היא הוציאה מברגה, התקינה ליבת מנעול חדשה, בדקה פעמיים. אבא שלה חיזק את צירי השער. רק אחר כך, על ספסל האבן במרפסת, התקשרה למתווך.

"אבי, מדברת שירה. אשתו של עידו."

"שירה, איזו הפתעה. עידו אמר שתהיי בעניין. תראי, הבחור שהבאתי אתמול נשאר מעוניין למרות שלא נכנסנו. המחיר שהצענו הוגן, בטח לאור זה שטרם פרסמנו."

שירה חייכה לעצמה. "לא ביקשתי להעריך. לא ביקשתי להראות. לא פרסמתי. עידו פעל בלי רשותי."

הקו שתק. "הוא אמר…", התחיל אבי.

"הוא שיקר. בעל הזכויות זה אני. גוש, חלקה, הכול על השם שלי. תבטל כל פרסום אם פתחת, תנתק קשר עם המתעניין."

אבי גמגם. "הוא גם דיבר איתי על עמלה מיוחדת, בינינו. שהוא ידאג שתסכימי מהר. אמר שיש פרויקט כביש שמקודם באזור, ושהמחיר יקפוץ תוך שנה."

עכשיו ידה רעדה קלות. "על הפרויקט שמעתי. המטרה שלו דווקא למכור לפני – ולא ליידע אותי."

"תראי, אני… לא הייתי מעורב בתכנון. אני רק רציתי לעזור."

"תעזור בזה שלא תעזור יותר."

היא ניתקה. אבא שלה, יואב, הפסיק להעמיד פנים שהוא מתקן גדר. "הילד הזה עבד עלייך במסלול מלא," אמר.

שירה שלפה פנקס. "עוד לא סיימתי."

בערב, עידו חזר לדירה. "נסעת למושב?" שאל, בוחן את פניה. היא עמדה ליד השולחן, המסמכים פרושים.

"כן. פגשתי את החברים שלך. ג'ינג'י עם ג'יפ כסוף וחבר מתלבט." עידו החוויר. "איך…"

"חיים ראה אותם. אבי שמח לשתף פעולה איתי אחרי ששמע שלא נתתי ייפוי כוח. ושמעתי גם על העמלה המיוחדת, זו שחסכת ממני. וגם על הכביש החדש שאמור להקפיץ את הערך."

הוא נשם עמוק. "שירה, רציתי שזה יהיה מהר ונקי. בשביל כולם."

"נקי? מכרת בזול, גזרת עמלה, דאגת שאחיך ירוויח ואתה תרוויח – והכול מתחת לאף שלי."

"רועי במצוקה!"

"אז הוא ימכור את הרכב שלו. או שאמא שלך, מרתה, תמכור את דירת הנופש שלה באילת. למה תמיד זה צריך לבוא מהצד שלי?"

עידו לא ענה. שירה פתחה מגירה, הוציאה דף. "הגשתי בקשה לייעוץ משפטי. אתה תפנה את הדירה תוך חודש. הסטודיו שלך, כמו שאמרת, ביטחון. אז קח אותו."

"את לא יכולה לזרוק אותי ככה."

"אני לא זורקת. אתה הצבת את האולטימטום הראשון. אני רק לא נבהלתי."

הוא אסף את חפציו בשתיקה רועמת, השאיר את המפתחות על השידה. גם מפתח ישן חלוד נפל מהכיס האחורי. "זה של הבית," אמרה שירה. "מצאת אותו."

"שכחתי שהיה לי."

היא הרימה אותו, זרקה לפח. "עכשיו אתה יכול לשכוח גם את הכתובת."

חודשיים חלפו. הקיץ הפך לסתיו. רועי ואשתו הסתדרו, לקחו משכנתא על דירה קטנה בפתח תקווה. מרתה התקשרה פעם אחת לשאול "למה הרסת משפחה." שירה הסבירה בסבלנות את עניין העמלה, אבל מרתה לא השתכנעה. "עידו בחור טוב. הוא טעה." שירה אמרה, "טעות היא לשכוח חלב בסופר. לא לארגן קומבינה של נדל"ן עם מתווך."

הגירושים עברו ברבנות. עידו הגיע בלי משפחה, חתם, הלך. עורך הדין אמר שהתהליך היה מהיר בזכות הסכם ממון שלא היה. שירה חייכה: "ההסכם היחיד שהוא רצה היה על הבית שלי."

אבי התקשר שוב כעבור שנה. "שירה, הדיבורים על הכביש התאמתו. המחירים במושב קפצו בשלושים אחוז. יש לי קונה, מציע לך סכום יפה. מעל השוק."

שירה עמדה במטבחון הקטן של הבית, הביטה מבעד לחלון אל שורת הברושים. "אבי, תודה. הבית לא מוצע למכירה."

"בטוחה? זה צ'ק משמעותי."

היא ניתקה, לקחה ספל קפה ויצאה אל המרפסת. מתחת לעץ התאנה הישן עמד שולחן עץ שאביה שייף מחדש. במגירה הסודית שמצאה בארון של סבא יוסף היה מונח פתק בכתב ידו, מצהיב ונטול לקח, ועליו רק שורה אחת: "ליוסף, כ"ג באלול תשל"ב – שהקירות יעמדו." היא קיפלה אותו בזהירות חזרה למקומו, לגמה מהקפה המתקרר. האוויר התקרר. בחצר השכן, חיים האכיל את התרנגולות, צעק לעברה "שלום, גברת ראש מועצה," בדיחה ישנה. שירה הניחה את הספל על השולחן ששייף אביה, השעינה רגל אחת על משענת הכיסא, והביטה אל הברושים.