אמא הניחה את ערימת המסמכים המנופחת על שולחן הזכוכית בסלון. הקול שלה נשמע יבש, כאילו היא קוראת רשימת מכולת לקראת קניות בשוק הכרמל.
"הדירה בנווה שאנן, תיקי ההשקעות, החסכונות בבנק הפועלים… יחד, כמעט שלושה מיליון שקל."
עצרה, הסתכלה הצידה אל יואב, אחי הבכור. "אבא ביקש במפורש שהכול יעבור לניהול של יואב."
יואב הרכין ראש. זווית השפתיים שלו זזה לשנייה, ואז התקבעה שוב למסכה הרצינית. אורלי, גיסתי, כמעט פלטה צחוק קטן. היא שלפה טישו מהתיק, הסתירה את החיוך מאחורי נשיפה מהירה.
אמא התכופפה שוב, הפעם שלפה קופסת עץ קטנטנה מתחת לשולחן. פתחה אותה. בפנים נח שעון יד ישן, גוף פלדה כהה, זכוכית שרוטה עמוק, רצועת עור שהתבלתה עד כדי קריעה.
"זה מה שאבא השאיר לך. שום דבר מעבר."
היא דחפה את הקופסה לעברי. "הוא אמר שתשמרי על זה, וזה יספיק."
בלי מילה לקחתי את השעון. האגודל שלי נצמד לחלקו האחורי, הרגיש חריץ דקיק, כמעט בלתי נראה, כאילו מישהו פתח וסגר את המכסה בעבר, בזהירות. לא הוצאתי הגה. רק הנהנתי.
"בסדר."
אמא מצמצה, לא ציפתה שאסכים כל כך מהר. "יופי. אז תחתמי."
עורך הדין, גבר רזה עם משקפי קרן שישב בפינת החדר, פתח קלסר עב כרס. שישה עמודים. כולם אמרו אותו דבר: אני מוותרת מרצוני על כל חלקי בעיזבונו של אבי, בתמורה לשעון היד הישן.
אורלי הגישה לי עט נובע חדש, החותמת של החנות עוד דבוקה עליו. "קחי, נטע. שיהיה לך נוח." הטון שלה היה מלטף, כמעט אימהי.
קראתי כל סעיף, כל מילה. לאט. אמא התחילה לזוז באי־נוחות בכורסה. "כולם מחכים."
ואז יואב פצה את פיו. "נטע, זה מה שאבא רצה רגע לפני שהוא הלך. אני יודע שהקרבת הרבה, אבל אל תיקחי את זה קשה." הקול שלו היה רך, אבל זרועותיו עטפו חזק את התיק שהכיל את שטרי הבעלות, כאילו מישהו עומד לחטוף לו אותו.
הדודים והדודות סביב לגמו תה מן הספלים, שתקו. אף אחד לא הביט בי. לא אחת לא לחשה, "זה לא הוגן."
לקחתי את העט. חתמתי: **נטע לוי**. הרגע שהקו האחרון של החתימה ירד, אורלי שלפה את הדפים מידי, מהירה, מתורגלת.
אמא נשמה עמוק. "ככה צריך להיות. אנחנו משפחה, אין סיבה לריב יותר."
היא קמה, טפחה על כתפי, אצבעות קרות. "אבא אהב את השעון הזה בטירוף. הכי מתאים שהוא יגיע אלייך."
"מתאים." לא "אני מצטערת", לא "מגיע לך יותר". "מתאים." שלושה מיליון שקל לבן. שעון ישן לבת. בעיניה, הצדק נעשה. הסתכלתי על השעון. שוב העברתי ציפורן על החריץ בגב המתכת. היה שם בורג זעיר, משוחרר. סגרתי את הקופסה. עוד לא הזמן.
—
בצהריים ערכו ארוחה גדולה. התפריט היה מדויק: כל המאכלים שאבא אהב. קובה סלק, אורז עם צנובר, תבשילי בשר שהריחו כמו ימי שישי של פעם. אבל בראש השולחן, בכיסא שאף אחד לא העז לשבת בו בעוד אבא בחיים, ישב עכשיו יואב. אבא איננו רק חודש, וכולם כבר התרגלו.
אורלי מילאה ליואב את הצלחת שוב ושוב. "תאכל, מתוקי. נהיית רזה לגמרי."
כמעט צחקתי. רזה. בחודשים שמונה שאבא שכב במחלקה הפנימית ברמב"ם, הם ביקרו שלוש פעמים. שלוש. אני הגעתי כל יום. בבוקר רחצתי אותו, בלילה ישנתי על כיסא הפלסטיק במסדרון, מול דלת הזכוכית. אחות שאלה אותי פעם: "את הבת היחידה?" עניתי: "יש לי אח." היא הנהנה באיטיות. "הוא בטח עסוק."
חייכתי. לא הסברתי. חשבונות בית החולים הגיעו למאות אלפי שקלים לחודש. מכרתי את הרכב, רוקנתי את הפנסיה, לקחתי הלוואות עד שהבנק סירב להגדיל את המסגרת. אמא אמרה: "ליואב יש משפחה, ילדים, הוצאות. את עוד לא התחתנת, קל לך יותר."
המילים האלה נשארו תקועות, כמו עצם בגרון.
—
אחרי האוכל התפזרו כולם. דודה אחת לחצה את ידי, רצתה להגיד משהו, אבל נאנחה. "תשתדלי לא לחשוב על זה יותר מדי." חייכתי שוב. "אני בסדר."
בחוץ החל גשם שוטף, גשם חיפאי אמיתי, כזה שהופך את הרחובות התלולים למפלים. לא הייתה לי מטרייה. תחבתי את הקופסה עם השעון עמוק לכיס המעיל, צמוד לחזה. כל צעד בדרך לתחנת המטרונית, השעון נקש קלות, דופק.
בלילות בבית החולים, כשאבא עוד היה צלול, הוא תפס לי את היד. הוא הביט בשעון שעל פרק ידו, הסיר אותו באיטיות, הניח בכף ידי. הקול שלו נחלש לנימת רוח. "כשיגיע הרגע… אל תאבדי אותו."
"למה, אבא?"
הוא חייך, עיניו עייפות אבל חדות. "יש דברים שאנשים שומרים לא בשביל הכסף, אלא בשביל לקיים הבטחה."
לא הבנתי. חזרתי עכשיו באוטובוס, נוסעים בודדים מפוזרים לאורך המושבים, אורות הכרמל מרצדים מבעד לזגוגיות הרטובות. שלפתי את השעון. ניסיתי לסובב את הבורג הזעיר עם קצה הציפורן. הוא זז. הסתכלתי סביבי, אף אחד לא שם לב. סובבתי בורג, ועוד בורג. המכסה האחורי התרומם מעט.
לתוך כף היד שלי החליק דבר־מה דקיק, מקופל, צהבהב. לא דף נייר פשוט, אלא פתק קטן, מקופל שוב ושוב. פתחתי. בשוליו הופיעו אותיות בכתב ידו הרועד של אבא.
"כספת 134, סניף הכרמל הצרפתי, קוד 18–36–52. רק נטע."
הנשימה שלי נעתקה. שילבתי את האצבעות סביב הפתק, מחזיקה בו כמו זהב.
—
למחרת בבוקר עמדתי בבנק. הכספת נפתחה. בפנים לא היו תכשיטים, לא מטילי זהב. חבילת מסמכים. צוואה נוטריונית, חתומה ומאושרת, מתוארכת חודש לפני מותו. נספח: מכתב בכתב ידו, ממוען אליי.
קראתי בעמידה, הרגליים כושלות.
הצוואה הורתה: כל רכושו של משה לוי – הדירה, החסכונות, תיק ההשקעות, אפילו הבעלות החלקית על המוסך המשפחתי – הכול עובר לבתו נטע, "שהקריבה את חייה לטפל בי כשאף אחד אחר לא בא." יואב יקבל סכום סמלי של עשרת אלפים שקל. אמא תמשיך להתגורר בדירה כל חייה, אבל הבעלות של נטע.
המכתב היה קצר, אבל כל מילה צרבה. "נטע שלי, ידעתי שיפעילו עליך לחץ. גם אמא וגם אחיך יגידו לך שהכול מגיע להם. אל תילחמי, פשוט תחתמי על מה שהם רוצים. השעון הזה מכיל את האמת. קחי אותה בזמן שלך."
דמעות זלגו על הנייר, מטשטשות את הדיו. ניגבתי אותן בעדינות. לקחתי את המסמכים, תודה לפקיד שעזר, ויצאתי לאוויר ההרים הקר של הכרמל.
—
שלושה ימים אחר כך, בדיוק בשעה שמונה בערב, דפקתי על דלת דירת המשפחה. בידי החזקתי תיקייה חומה, עבה.
יואב פתח. מאחוריו עמדה אורלי, מחייכת את החיוך המתורגל הזה. "נטע! איזה כיף שבאת לבקר. נכון שהכול בסדר?"
"בואי שבי," אמא קראה מהסלון, הקול שלה רגוע, "אולי תה?"
לא התיישבתי. עמדתי באמצע החדר, מול הכיסא של אבא, הריק.
"יש לי משהו להקריא לכם."
פתחתי את התיקייה, שלפתי את הצוואה הנוטריונית. התחלתי לקרוא. בקול רם, יציב, כל מילה.
החיוך של אורלי קפא, הפך לעווית. יואב החוויר. "מה זה… זה מזויף," גמגם.
"נוטריון, תאריך, עדים. הכול רשום. אבא דאג שהאמת תחכה לי בכספת," אמרתי, "בתוך השעון הישן שמסרתם לי."
אמא קמה מהכורסה, אצבעותיה רועדות. "הוא לא יכול היה… אני לא מאמינה…"
"את יכולה להתקשר לעורך הדין שלכן, לבנק, לבדוק. אבל זאת הצוואה האחרונה, והיא מבטלת כל מסמך קודם."
אורלי התפרצה: "היא עשתה מניפולציה! זה ברור שהיא שיחדה מישהו!"
שלפתי מהתיק את מכתבו של אבא, הושטתי ליואב. "תקרא."
הוא לקח את הדף, קרא. הידיים שלו רעדו. כשהוא סיים, הוא לא הרים את העיניים. אורלי חטפה ממנו את המכתב, והביטה בי בחמת זעם. "זה לא נגמר."
"זה נגמר," אמרתי. "הבית יישאר של אמא למגורים, כפי שרצה. אבל כל השאר – שלי. לא באתי לזרוק אף אחד, אבל לא תיגעו יותר בפרוטה."
יואב פלט צחוק קצר, יבש. "תמיד היית המלאכית של אבא."
"לא," עניתי, "פשוט הייתי שם. ועכשיו, השעון עשה את שלו."
הנחתי את המסמכים על השולחן, הסתובבתי ויצאתי מהדירה. לא טרקתי את הדלת. מאחוריי שמעתי את אורלי לוחשת בהיסטריה: "איך נתת לה לקחת את השעון הזה?!", ואת אמא שותקת.
בחוץ, הגשם פסק. הוצאתי את השעון מהכיס, חרצתי עליו מבט. הזכוכית עוד שרוטה, הרצועה עוד ישנה. אבל עכשיו הוא סיפר את הסיפור כולו. חגרתי אותו על פרק היד, לראשונה, והלכתי הביתה.
