היא חיה ככה, בלי שאף אחד ישים לב. חתולה שחורה קטנה, צנומה, עם עיניים צהובות ובוהקות, שהסתתרו בצללים של רחוב אלנבי בתל אביב. בלילות הקיץ של סוף אוגוסט, כשבר האוויר של הרמזור הפינתי עדיין זמזם עד חצות, היא התכרבלה בשקע של חנות נעליים ישנה ששמה "אלג'נטה" – דלת מתכת מגורדת ומעליה גרפיטי אדום דהוי. בשעה ארבע וחצי, כשהשמש הפכה כל סנטימטר של אספלט למשטח צורב, הייתה זוחלת החוצה. לאורך המדרכה חלפה על פני דוכן הפלאפל של "מומי", המקום שבו מנה זולה עלתה חמישה תשעים, והתיישבה בשולי הרחבה של קפה "תיאודור", מביטה בעוברים ושבים. היא לא ידעה להתחנן כמו החתולים הגדולים שקפצו על השיש וצרחו עד שקיבלו שארית של בורקס; בורקס תפוחי אדמה שמחירו עלה בשנה ההיא מארבעה עשר לשישה עשר שקל. היא רק ישבה בצד, מביטה בעוברים ושבים, ומיללה חרישית – כזה "אולי תוכלו לתת לי משהו? רעבה מאוד".
לפעמים מישהו זרק לה חתיכת פלאפל, לעיתים נדירות יותר קערית פח עם שאריות ויסקאס, אבל לרוב פשוט לא שמו לב. אנשים מיהרו לפגישות, לצימרים בסוף השבוע, לרבוץ על החוף. איזו חתולה שחורה קטנה – יש מאות כמוה, כל סמטה שלישית מלאה. לא תציל את כולן, לא תאכיל את כולן, לא תלטף את כולן. וכך היא עברה את הקיץ, ואת הסתיו. ובלילה של שבעה עשר בדצמבר, כשהרוח מהים נשבה במכות ארבעים קמ"ש והגשם התחיל לטפטף בין הפנסים, היא כבר ממש לא יכלה יותר.
היא מתה בלילה של סערה. שכבה מתחת לספסל בתחנת אוטובוס ריקה – הקו ארבע ששועט למסוף כרמלית – כשהבטן מקופלת מרעב והפרווה רטובה עד העצם. היא רעדה, ניסתה להירדם, אבל כשרעבים אי אפשר להירדם בקור. בשלב מסוים היא פשוט הפסיקה לנשום. הלכה כמו שחיה – בלי שאף אחד ישים לב.
כשהיא פקחה את העיניים, היה חם ונעים. שום רעב. היא עמדה על משטח רך, אולי ענן, ואור זהוב עטף אותה. היא הביטה סביבה, מבולבלת. "מוזר," חשבה, "הרי היה גשם, ורעב נוראי, ועכשיו… מה זה?"
"זה שאת מתת."
הקול בא מאחוריה. היא הסתובבה וראתה דמות גבוהה, לבושה לבן, עומדת שם. פנים לא היו לו, ובכל זאת היא ידעה שהוא מחייך.
"אני עזריאל," אמר. "מלאך המוות. באתי לקחת אותך."
היא נרתעה לאחור, אבל הוא הרים יד והראה. מולם נפתח מרחב עצום, ירוק, מואר באור רך. חיות מכל הסוגים התרוצצו שם – כלבים, חתולים, ארנבות, ציפורים – כולם שיחקו יחד, בלי פחד, בלי אלימות. לידם הסתובבו אנשים יפים, מחייכים. הריח היה של דשא ופרחים. החתולה עצרה את נשימתה.
"זה גן עדן," אמר עזריאל. "את יכולה להיכנס. אבל קודם יש לי משימה קטנה."
הוא הושיט את ידו, ומגילה הופיעה בכף ידו, מתארכת עוד ועוד עד שהפכה לרצועה אינסופית. האותיות שעליה זהרו.
"זאת רשימה," הסביר. "בספר החיים אני רושם תיעודים. כל האנשים שעברו על פניך ברחוב, כל אלה שהסבו את המבט כשרעדת מרעב, כל אלה שמיהרו לקנות גלידה או לתפוס שאטל לצפון בזמן שאת גססת – הם חתומים פה. ואם תשימי את כף רגלך הקדמית הימנית כאן למטה, על הפס הקטן, הם יקבלו רישום רע בספר החיים. וזהו. אני אעשה את שלי, ואת – "
והוא הצביע על גן העדן.
החתולה נסוגה צעד נוסף.
"מה?" עזריאל הופתע. "את לא רוצה לחתום? הם עברו על פניך, התעלמו מהסבל שלך, ירקו על הבדידות שלך, ואת מרחמת עליהם? אל תאכזבי אותי. זה כל כך פשוט. רק כף רגל אחת. וזהו. את חופשייה ומאושרת."
היא הביטה במגילה האינסופית, בשמות הזוהרים, ושתקה.
"אי אפשר," לחשה לבסוף.
"למה?"
"כי… אני יודעת מה זה לסבול. בקיץ התייסרתי מצמא ורעב. בחורף – מקור ובדידות. אני לא יכולה לחתום על זה. אני לא יכולה לגזור על מישהו את אותם ייסורים, אפילו לא על אלה שהתעלמו ממני. אפילו לא במחיר של הגן הזה."
עזריאל כרע על ברכיו והביט לה ישר לתוך העיניים הצהובות. "את מבינה על מה את מוותרת?"
היא הנהנה.
הוא קם, וקולו הפך קר. "אם כך, יהי כרצונך, מגינת בני האדם. אני גוזר עלייך לשבת בשער גן העדן, עד שאחרון האנשים שברשימה הזאת יעבור על פנייך. את תלווי אותם בדממה, מחכה. ואם אחד מהם – ולו אחד – יטרח להתכופף, להבחין בך וללטף אותך, אסלח לו. אבל אני אוטם את פיך. לא תוכלי לעזור להם, לא לרמוז, לא למילל. את תשתתקי. הגזֵרה בתוקף, והם יצטרכו לעשות את המעשה האחרון בחייהם בעצמם."
הוא הסתובב בכעס, גלימתו נפחה באוויר וכבר עמד להיעלם. לפתע נעצר. החן. הוא הפנה את ראשו שוב, מביט בחתולה הקטנה שנותרה לשבת על ענן האבן, דוממת. לאט, בזהירות, כמו שמפשירים קור של אלף שנים, נחה יד חמה ורכה על ראשה, זה שמעולם לא זכה לליטוף, וליטפה. שלוש פעמים.
החתולה הרימה את מבטה בתדהמה. עזריאל חייך.
"אני שמח," אמר. "שמח שלא טעיתי בך."
והוא נעלם.
גל של אושר טהור, משום מקום, שטף אותה. היא חייכה – חיוך חתולי קטן – וזנבה התעקל בנחת. והיא נשארה שם, בשער. מביטה לפנים, מחכה.
