אמא ישבה במסדרון על שרפרף הפלסטיק הלבן. מעיל צמר כחול, נעליים סגורות, ליד הרגליים מזוודה חומה עם מדבקה מתקלפת של "אל־על" — שריד מטיסה של פעם. ידיים שלובות על התיק. השעון במטבח הראה עשר ועשר.
"אמא, מה זה?"
"קחי אותי לבית אבות, ליאת."
"מה פתאום?"
"אני לא רוצה שתתגרשי בגללי."
המזגן בחדר השינה נטף על הרצפה: טק, טק. הכלב של משפחת חיון מהקומה השלישית נבח כשהמעלית נפתחה במסדרון. אלון עוד לא חזר מהנמל באשדוד.
הכול התחיל לפני שמונה חודשים. אבא שלי נפטר בט"ו בשבט. התקף לב בזמן שגזם את עץ הלימון בחצר הבית באופקים. אמא נשארה לבד בבית ישן עם תריסים חורקים וחצר של אדמה חומה. הגרניום שלה כבר יבש, וגם היא לא רצתה להשקות אותו יותר.
"תבואי לגור אצלנו," אמרתי לה. "החדר של נועם פנוי. היא בצבא, בבסיס בדרום."
אלון לא התנגד כשסידרנו לה את החדר. הוא סחב את הארון מעץ מלא, אפילו קנה ווים חדשים לווילון. חשבתי שנצליח.
בשבוע הראשון עוד היה בסדר. אמא קמה מוקדם, קיפלה את השמיכה, ישבה על המרפסת עם כוס תה שנעשתה קרה. בשבוע השני אלון התחיל לצאת למרפסת לעשן כל חצי שעה — כי היא ישבה שם.
"תגידי לה שתאכל אחרינו," אמר לי ערב אחד. שנינו במטבח, הוא חתך עגבנייה לסלט.
"למה?"
"כי אין לי תיאבון כשהיא לועסת בלי שיניים. זה עושה לי בראש."
"תראה איך אתה מדבר."
"ככה אני מרגיש."
אמא שמעה. הדלת של החדר שלה הייתה פתוחה. את הסלט לא נגענו באותו ערב.
ואז זה הלך והחריף. אלון אסר עליה להיכנס למטבח — "שלא תיגע בסירים, יש לה חיידקים." התלונן שהיא נוחרת, שהוא לא ישן, שהוא עובד במשמרות. התלונן שהתרופות שלה מסריחות. שהרדיאטור בחדר שלה עובד כל הזמן. שהיא שוטפת כלים בשעות בלתי אפשריות.
פעם אחת, בשישי בערב, אמא ניסתה להוציא את החלות מהתנור. אלון עמד בפתח המטבח.
"תניחי לזה," הוא אמר. "זה לא שלך."
אמא החזירה את הכפפה והלכה לחדר. אני ראיתי אותה מקפלת מפית — שוב ושוב, אותו קיפול.
ואז, בשבוע שעבר, אלון ישב מולי בסלון. הטלוויזיה הייתה פתוחה, חדשות ערוץ 12. החזאי אמר שגשם צפוי בסוף השבוע.
"תקשיבי," הוא אמר. "אני לא חשבתי שהיא תהיה פה כל כך הרבה זמן. אני לא יכול יותר."
"מה אתה מציע?"
"שולחים אותה לבית אבות. כבר בדקתי — יש אחד בהרצליה, גריאטרי, חצי פרטי. שעתיים נסיעה, אבל זה עדיף."
"עדיף למי?"
"לכולנו."
לא עניתי. שלפתי סיב בודד מהספה. העברתי אותו בין האצבעות.
למחרת נסעתי להרצליה. בית האבות עמד מעבר לכביש החוף. קירות בגוון בז', ריח של אקונומיקה ואורז מבושל. אישה בשיער אסוף עשתה לי סיור.
"חדר האוכל. ארוחת בוקר בשמונה, ארוחת צהריים באחת. יש חוג קרמיקה והרצאות בימי שלישי."
הלכתי אחריה במסדרון. בחדר 14 ישבה אישה על כיסא, מול חלון שנשקף אל חצר בטון. על שולחן בחדר האוכל עמד קנקן מים חצי ריק. אף אחד לא ישב שם.
"יש מקום פנוי בחדר זוגי," אמרה הרכזת. "עם עוד אישה מירושלים. מחלקה סיעודית."
לא. לא עשיתי כלום.
נסעתי לים באשקלון. ישבתי על ספסל מול הגלים. הרעש של המים עשה לי סדר בראש. אחרי שעה התקשרתי לאלון.
"אני חוזרת," אמרתי. "אני חוזרת."
למחרת קמתי בשש. בחושך של בוקר הלכתי לבנק דיסקונט ברחוב הרצל. בחשבון המשותף היו חסכונות של שנים. סגרתי אותו.
"חצי לחשבון של אלון," אמרתי לפקיד. "חצי לחשבון חדש — על שמי ועל שם רבקה."
"כמה?" שאל.
"60 אלף. בדיוק חצי."
חתמתי על שלושה טפסים. קיבלתי אישור הפקדה מודפס. קיפלתי אותו לארבעה ושמתי בתיק.
ואז נסעתי לסוכנות נדל"ן. דירה קטנה ברחוב הגבורה, שתי דקות הליכה מהים. שני חדרים, מרפסת, חניה. שכירות סבירה.
"אני לוקחת," אמרתי. "שנה מראש."
חתמתי על חוזה. קיבלתי מפתח חדש — עוד היה עליו כתם שמן מהמסגריה.
בשש וחצי בערב אלון חזר מהנמל. אני עמדתי במטבח, קיפלתי קופסאות. אמא ישבה בסלון עם התיק על הברכיים. הגשם התחיל, פגע בתריסים.
"מה זה הקופסאות?" הוא שאל.
"אני עוברת. עם אמא."
"מה?"
"מצאתי דירה ברחוב הגבורה. שני חדרים. חתמתי."
אלון הוריד את הילקוט מהכתף והניח אותו על הרצפה. "מאיפה הכסף?"
"סגרתי את החשבון. חצי הועבר אליך — 60 אלף שקל. הנה האישור."
הוצאתי את הנייר המקופל והנחתי על השולחן.
אלון פרש את הנייר. קרא. הפך צד. קרא שוב.
"את לא נורמלית," הוא אמר.
"אני לא שולחת את אמא שלי לבית אבות. היא לא מזוודה."
"ואני? מה איתי?"
"אתה נשאר עם הדירה. עם 60 אלף. עם החיים שלך."
הוא עמד במרכז הסלון, האישור ביד, הגשם הלם על החלון. אמא לא אמרה כלום. היא ישבה וקשרה קצה של חוט במעיל.
"אז ככה?" הוא שאל. "בלי לדבר?"
"כבר דיברנו מספיק."
למחרת בבוקר באה משאית. שני בחורים סחבו את הארון, את המיטה. אלון עמד בפתח החדר, ידיים בכיסים. לא עזר.
חצי שנה אחר כך, כשסידרתי את הניירות של אמא במגירה החדשה, מצאתי דף חשבון ישן. העברה חודשית קטנה. כל חודש, במשך שנים, מאות שקלים לחשבון של אלון. אמא העבירה לו כסף כשהבטיח לה שהוא בחובות. היא ביקשה שאף אחד לא ידע.
לא התקשרתי אליו. שמתי את הדף במעטפה חומה, כתבתי עליה "רבקה", ודחפתי את המגירה.
