"שנים עשר יום עם הילדים תשמרי," הכריזה אחותי. אני החלפתי עיר ומספר טלפון.
"גברת שירה בן־חמו, נכון?" האישה בדלפק סובבה אליי את תעודת המשלוח. חתמתי בשני מקומות. "ארבע קופסאות, לחיפה. יקח בערך עשרה ימים." "שיקח." הטלפון רטט בכיס בפעם השלישית בדקה. לא הוצאתי אותו. שם כבר חיכו לי עשרים ושתיים שיחות שלא נענו: אחותי, אמא, שוב אחותי, שוב אמא. ברחוב עמד חום כבד כזה שהאוויר מעל המכוניות רעד. עשרים ותשעה באוגוסט. הרכבת יוצאת בערב, את המפתחות של הדירה השכורה החזרתי לבעלת הבית עוד בבוקר, ואף אחד מהמשפחה לא ידע. במרץ הייתי קופצת מהשולחן מהצלצול הראשון.
***
"שירי, תצילי אותי. שעתיים, לא יותר." על המסך שלי חיכה רבעון פתוח בשביל "אורלי טקסטיל". מסירה בעשרים וחמישה, והיה תשעה עשר. "רותי, יש לי דוח." "את בכל מקרה בבית." המחשב הנייד לתיק — וזהו. והיא כבר דיברה על משהו אחר: שלנוי לא קיבלה מקום בגן, שגיא יחזור מבית הספר בשתיים ויתקע בטלפון, שעד הסופר יש לה נסיעה של ארבעים דקה עם החלפה. אחרי שעה עמדתי במסדרון שלה וחלצתי סנדלים. על הצוואר של אחותי התנדנד תג עם רצועה כחולה: "שופרסל דיל", מוכרת בכירה, ר. בן־חמו. היא סידרה את השיער מול הראי ודיברה לתוך ההשתקפות.
"לנוי אכלה. גיא יחמם לבד. אני בשבע."
"אמרת שעתיים."
"נו שעתיים, נו שלוש. שירי, מה קרה לך היום?"
לנוי ישבה על הרצפה בסלון ובנתה מכריות מין מאורה. בת שש, שנה שנייה בבית: הניירת לגן רותי לא הגישה בזמן, ופרטי נראה לה "כסף שזרקו לפח". הנחתי את המחשב על שולחן המטבח, בין קופסת סוכר לשקית לחם. פתחתי טבלה. לנוי מיד טיפסה לי על הברכיים והתחילה ללחוץ על המקלדת.
"לנוי, אל תיגעי."
"אבל משעמם לי."
סגרתי את המחשב. שיחקנו בפלסטלינה, אחר כך חיפשנו מטען לגיא, אחר כך חיממנו פסטה, אחר כך לנוי הפילה קופסת קורנפלקס ורבע שעה סחבנו אותו מתחת לרדיאטור. בשלוש נטרקה דלת הכניסה — גיא חזר מבית הספר, זרק תיק ונעלם בחדר בלי להציץ למטבח. בחמש הצצתי אליו. הוא שכב על המיטה עם אוזניות, התיק מוטל על הרצפה, ומתוכו בלט חליפת התעמלות.
"גיא, אתה מסתדר לבד כשאני לא כאן?"
הוא הוציא אוזנייה אחת.
"כן. אני מגיע בשתיים, לנוי בבית. אני יכול לחמם."
"ואמא מתי חוזרת?"
"תלוי."
הוא אמר את זה בטון שטוח, בלי טינה, כמו מדברים על מזג האוויר. ואז לראשונה חשבתי שקוראים לי לא כי בלעדיי הכול יתמוטט, אלא כי אפשר להתקשר אליי בכל רגע. למרות שלקרוא לי היה מובן מאליו — גם לי, גם להם. אמא גידלה אותנו לבד, רותי גדולה ממני בשש שנים, ובילדותי היא זו שקלעה לי צמות ולקחה אותי למרפאה. זה מעולם לא נשכח — לא ממנה, לא מאמא. כל מה שעשיתי בשביל הילדים שלה נחשב לא לעזרה, אלא להחזר חלקי על חוב.
רותי חזרה בתשע עם שקית מ"שופרסל". הוציאה משם תפוחים, מרשמלו וגרביונים בשביל לנוי.
"נו, הכול היה בסדר? מה שלומך? תשתי תה?"
"אמרת שעתיים. עברו חמש שעות."
"נו, משמרת. אני לא יכולה לצאת באמצע, יקנסו אותי."
עמדתי במעיל והסתכלתי איך היא מסדרת תפוחים בקערה, אחד אחד, כאילו זה עכשיו העיקר של הערב.
"רותי, תקשיבי. מעכשיו: מתריעים יום מראש. לא שעה קודם, לא ברגע שאת כבר בתחנה. יום מראש."
"אלוהים, מה קרה לך."
"ואני עוזבת בשעה שאמרתי. לא בשעה שאת מגיעה."
הוצאתי את הטלפון והגדרתי לידה תזכורת לשש בערב, "לצאת הביתה". היא הביטה בתזכורת כמו במשהו לא הולם.
"אחות משפחה, ואת עושה איתי חוזה כמו עם זרה."
"חוזה זה כששני הצדדים יודעים את התנאים. ככה יהיה לך יותר קל."
בבית התיישבתי לרבעון בעשר וחצי בלילה ונשכבתי בארבע בבוקר. ובשתים עשרה התקשרה אמא.
***
"שירי, מה עשית לאחותך?" אמא דיברה בקול שמכריזים בו אבחנה. ורדה, ככה קוראים לה, מעולם לא ידעה לבקש — היא הודיעה איך נכון.
"לא עשיתי לה כלום. אמרתי לה שתתריע מראש."
"היא לבד מגדלת שניים. אבא שלהם שולח מזונות ושמח שהוא בכלל בחיים. ואת אצלנו החופשייה."
"יש לי עבודה."
"עבודה יש לה," אמרה אמא לאיזה כיוון בחדר, כאילו מישהו נוסף היה שם. "לשבת בפיג'מה מול מסך — זה עכשיו עבודה."
"אמא, על העבודה הזאת משלמים לי. ממנה אני משלמת שכר דירה."
"מי אסף אותך לכיתה א', כשאני עבדתי בשתי משרות? רותי אספה. מי מרחה לך אבעבועות רוח? שכחת?"
"לא שכחתי."
"אז אל תשכחי. במשפחה זה ככה: היום את, מחר לך. אנחנו לא זרים מהרחוב."
מה הייתי אמורה לענות? ש"מחר לך" אף פעם לא הגיע? שתקתי, כי הייתי בטוחה: אם אוותר עוד עשר פעמים בטוב, החיים של אחותי יסתדרו וזה ייגמר מעצמו.
באפריל רותי ביקשה יום שלם. התריעה בערב הקודם, כמו שסיכמנו, ותפסתי את עצמי כמעט אסירת תודה על זה.
"אגיע," אמרתי. "אבל אני עובדת. יש לי שיחת ועידה בארבע, חשובה. אני צריכה שעה של שקט."
"בטח, אין בעיה."
השיחה הייתה עם חיפה. אבי כרמי החזיק שם מחסן סיטונאי לחומרי בניין, שלוש שנים ניהלתי לו את המספרים מרחוק ומעולם לא ראיתי אותו פנים אל פנים — רק קול וטבלאות. בארבע נסגרתי במטבח, שמתי אוזניות עם מיקרופון, השחורות עם החישוק המעוך, ופרסתי לפניי דוחות. בדקה התשיעית נפתחה הדלת.
"דודה שירי, איפה הטאבלט שלי?"
"לנוי, אני עובדת. תצאי בבקשה."
היא לא יצאה. היא ניגשה ומשכה בכבל — לא בזדון, פשוט הייתה זקוקה שאסתכל עליה. האוזניות עפו, התקע נשמט, והקול שלי הלך לריק. אבי הספיק לשמוע בכי ילדים ואיך אני אומרת: "טוב, טוב, שקט". התקשרתי בחזרה אחרי עשרים דקה. הוא היה אדיב.
"שירה, יש שם קשיים?"
"עניינים משפחתיים."
"מבין. תשמעי, רציתי להגיד לך כבר מזמן. אם תרצי לעבור אצלנו לצוות — יש מקום. אני צריך מישהי משלי במשרד, לא בהתכתבות."
אמרתי "תודה, ספק" וניתקתי. בחמש חזרה רותי — מסודרת, שיער מעוצב, כאילו לא ממשמרת אלא ממספרה. אספתי את הדוחות לתיקייה, סגרתי את המחשב לתיק ויצאתי למסדרון. היא עמדה מול הראי, איפרה ריסים, כבר במעיל.
"לאן את?"
"הביתה. באתי לעבוד, לא לשבת."
"יש לי משמרת!"
"אז לא תלכי."
היא קפאה עם המברשת ליד העין. ככה עוד לא ראיתי אותה: לא כועסת — אבודה, כמו מישהי שמשכו לה שטיח מתחת לרגליים.
"את רצינית עכשיו? בגלל שיחה אחת?"
"בגלל שהייתי צריכה שעה. ביקשתי אותה. שעה אחת."
בערב בקבוצת המשפחה בוואטסאפ עלה: "תודה לדודונת, הילדים היום נשארו לבד, אמא בלי משמרת." הראשונה שסימנה לב הייתה אמא. אחר כך הגיבה דודה רבקה: "שירלי, אי אפשר ככה, אתן אחיות." בקבוצה הזאת קראו לי פעם "שירלי", פעם "דודונת", ואף פעם לא לפי מה שקרה בפועל. לא כתבתי כלום. במקום זה ישבתי וחישבתי כמה עלה לי אפריל: מסירה אחת שנפלה, שיחת ועידה אחת שנדחתה, ארבעה לילות מעל טבלאות. את הקובץ קראתי פשוט — "שעות". מאי נכנס לאותו קובץ בתשע שורות: תשעה ביקורים, מתוכם שניים עם לינה. לעדכן יום מראש היא הפסיקה כבר בפעם השלישית.
בעשרה ביוני היה יום ההולדת של אמא.
***
השולחן נערך אצל אמא, הגיעו דודה רבקה עם בעלה והשכנה מלמטה. אכלו סלטים, אחר כך שתו תה עם עוגת שיש, ועל התה הזה רותי הקישה בכפית על הכוס.
"בנות, יש לנו חדשות. שירי לוקחת את הילדים לקיץ. נכון, שירי? סוף סוף יהיה להם קיץ אנושי."
דודה רבקה הצטרפה בקריאות התפעלות, אמא הביטה בי בגאווה שלא הגיעה לי.
"לא אמרתי דבר כזה," אמרתי.
"נו, לא תסרבי לי."
"רותי, לא אמרתי."
"שירי," אמא הניחה כף יד על המפה ליד הצלחת שלי, "לא מול אנשים."
סיימתי את העוגה. תמיד סיימתי.
ביום חמישי בשבוע שאחרי הטלפון צלצל בשש בבוקר.
"לנוי בוערת מחום! ולי משמרת כפולה, שלושה ימים, שחררו את הבחורה לחופשה. שירי, אני מתחננת."
ביטלתי מסירה לשתי חברות, כתבתי לשני הלקוחות שאאחר יום, ונסעתי. פתחתי בדלת עם המפתח שלי — הוא היה תלוי על טבעת נפרדת, בנפרד ממפתחותיי. בדירה היה שקט, רותי כבר לא הייתה. לנוי לא בערה. לנוי ישבה על השטיח בתחתונים וגופייה ומעבירה טוש בהתלהבות על משהו כחול.
התקרבתי. זה היה התג. "שופרסל דיל", מוכרת בכירה. מעל השם היו קווקווים אדומים עבים.
"לנוי, זה של אמא."
"לא. אמא אמרה שהוא כבר לא צריך."
מהמטבח יצא גיא עם כריך. בן אחת עשרה, גבוה, אוזניות על הצוואר, העתק של אביו.
"גיא, איפה אמא במשמרת הכפולה?"
הוא הביט בי והבין שכבר כמעט הבנתי הכול.
"היא טסה לאילת. עם דודה רועי. הם הולכים לראות דירה."
"ומ'שופרסל'?"
"היא עזבה משם עוד בפברואר. אמרו לה לא לספר, וגם לי לא לספר."
יצאתי למסדרון והתיישבתי על ההדום. אז מפברואר לא היו לא משמרות, לא כיסויים, לא קנסות, לא ארבעים דקות עם החלפה. כל הזמן הזה קפצתי, ביטלתי, התנצלתי בפני לקוחות — בשביל אדם שפשוט היה לו יום פנוי. חייגתי לאמא ישר משם.
"אמא, רותי לא עובדת מפברואר."
ההפסקה הייתה קצרה. קצרה מדי בשביל מישהי ששומעת חדשות.
"אני יודעת," אמרה אמא. "אז מה?"
"איך זה 'אז מה'?"
"אז ככה. היא בת שלושים וחמש, לבדה, יש לה רועי, בחור נורמלי, עם כסף. עכשיו היא צריכה להראות את עצמה, לא לשבת עם סירים. מה בוער לך? את לבד, לא משנה לך איפה לשבת — אצלך או אצלה."
שלושה ימים חייתי בדירה זרה. בישלתי, עניתי על הודעות בלילות, לקחתי את לנוי למרפאה — לה, אגב, התגלתה דלקת אוזניים קלה, האמת היחידה בכל הסיפור הזה. ביום השלישי נגמרו לי בגדים נקיים, וכיבסתי חולצה בכיור בערבים. גיא בימים האלה הלך אחריי בדירה וסיפר על משחק שהוא משחק. הוא לא שאל מתי אמא תחזור. הוא שאל מתי אני אסע.
"לא רוצה שתסעי," אמר בשבת. "איתך לפחות אוכלים בזמן."
רותי חזרה ביום ראשון בערב, שזופה, עם שקית מגנטים. הנחתי על שולחן המטבח את התג המצויר.
"פברואר," אמרתי, והחלקתי אליה את התג.
היא הניחה את השקית. שתקה.
"אז מה עכשיו? לדווח לך? אני אמא, מגיע לי חיים אישיים."
"מגיע. על חשבונך."
ליד התג הנחתי מפתח.
"שירי, נו מה את. נעלבת?"
"אני מחזירה לך את המפתח. מכאן — רק בתיאום ורק כשאני פנויה."
היא נאנחה, לקחה את המפתח לכיס החלוק. יומיים אחר כך "אורלי טקסטיל" שלחו הודעה: מיולי הם עוברים לרואה חשבון אחר, "בגלל איחורים בלוחות זמנים". חמישה לקוחות היו לי. נשארו ארבעה.
***
בשני ביולי רותי התקשרה והודיעה שמהרביעי עד החמישה עשר היא לא תהיה.
"שנים עשר יום. אני ורועי בקפריסין. הילדים אביא אלייך, אצלך לפחות שקט."
"לא."
"מה זאת אומרת 'לא'? כבר אמרתי להם. לנוי ארזה חפצים."
"רותי, אני לא לוקחת ילדים לשנים עשר יום."
היא ניתקה, ובשני הימים הבאים הטלפון לא הפסיק. קודם כתבה דודה רבקה: "שירי, יש לה סוף סוף גבר נורמלי אחרי שלוש שנים, את רוצה להרוס לה הכול?" אחר כך התקשרה רותי עצמה — כבר ברכות, בדגש, כאילו קוראת מדף על כמה קשה לבד, איך היא בדקה לי שיעורים בילדות ואיך הפכתי לזרה. אחר כך לקבוצה הגיעה תמונה: לנוי עם מזוודה ורודה במסדרון, כיתוב "אנחנו מוכנים, מחכים לדודונת". וביום חמישי צלצלו בדלת.
בחדר המדרגות עמדה אמא. לידה — אותה מזוודה על גלגלים, ורודה, עם מדבקות. לא ילדים, לא רותי.
"תפתחי, נדבר. חפצים הבאתי, הילדים רותי תביא בערב."
דיברנו בפתח. לא הכנסתי אותה, והיא הבחינה בזה מיד.
"אפילו לסף את לא נותנת לי להיכנס?"
"אמא, אני עובדת."
"שירי, הם ילדים. את הדודה שלהם."
"אני הדודה שלהם. לא מטפלת חינם לנסיעות של אחותי."
ואז הוצאתי את הטלפון ופתחתי את הקובץ שניהלתי ממרץ. אני רואת חשבון, רגילה לספור לא עלבונות אלא שעות: תאריך, מתי עד מתי, איך נגמר.
"זמן, אמא? ממרץ עד יוני ישבתי אצל רותי מאתיים ושישים וארבע שעות. זה שלושים ושלושה ימי עבודה. איבדתי לקוח, אני ישנה שני לילות משלושה מעל טבלאות, ובזמן הזה אחותי השתזפה."
"את גם ספרת?" — אמא הביטה בי כאילו הוצאתי סכין מהתיק. "ספרת משפחה?"
"ספרתי. ועוד אגיד: היא לא הייתה במשמרת. אף שעה מהאלה — לא במשמרת."
"אז מה? אז מה בכלל! היא צריכה לסדר לה חיים, ולך מה יש לסדר? אין לך כלום, שירי. שום דבר. אז לפחות שיהיה לבני אדם תועלת."
ואז שמעתי הכול עד הסוף. לא "עזרי לאחותך", אלא "את ריקה, אין מה לרחם עלייך".
"אמא, תלכי הביתה."
"הבאתי לך מזוודה."
"תיקחי אותה בחזרה."
היא עמדה עוד רגע, מחכה שאשבר, כמו שנשברתי כל עשרים ותשע השנים שלי.
"את יודעת מה את אחרי זה? ריקה את. אין בך משפחה, אין בך רחמים. נמחוק אותך, ותחיי איך שבא לך."
היא סובבה את המזוודה וגלגלה אותה למעלית. הגלגלים דפקו על האריחים בכל הקומה, ואת הדפיקה הזאת שמעתי עוד זמן רב אחרי שהדלתות נסגרו.
בערב הגיעה שיחת וידאו ממספר של רותי. על המסך הייתה לנוי, לבדה, עם האוזניות של גיא, קרובה מדי למצלמה.
"דודה שירי, את לא אוהבת אותנו?"
"מאיפה זה, מותק?"
"אמא אמרה שנטשת אותנו ולא ניסע אלייך יותר."
אמרתי שאני אוהבת, שזה לא נכון, שאבוא בסוף שבוע. היא הנהנה ונותקה — קראו לה. ישבתי במטבח עוד עשר דקות. אחר כך פתחתי מייל וכתבתי לחיפה שורה אחת: "אבי, המקום עוד פנוי?" הוא ענה תוך שש דקות.
***
בחמישה ביולי התקשרה אמא — להודיע שהילדים לשנים עשר הימים האלה לקחה אליה ובהחלט הסתדרה בלעדיי. יותר באותו חודש לא התקשר אף אחד. מכאן הכול נסגר מהר כל כך, שעד היום אני לא בטוחה שזו הייתה החלטה ולא נפילה. חוזה העבודה נשלח אליי בשנים עשר ביולי. חדר בחיפה מצאתי דרך מכרה של מכרה, כסף לחודש הראשון העברתי בלי להסתכל על התמונות. לבעלת הבית שלי אמרתי שאני עוזבת עד ספטמבר. לארבעה לקוחות כתבתי שאני עוברת לצוות ואעביר את התיקים. ולאף אחד מהמשפחה לא אמרתי מילה. אמרתי "לא" באפריל — בקול, ברור, בעיניים. התוצאה: אמא עם מזוודה בדלת שלי ביולי. מילים אצלנו במשפחה לא שקלו כלום. שקל רק המרחק.
פעמיים באוגוסט רותי התקשרה להשלים. פעם ראשונה — לשאול אם אתן לה את המיקרוגל הישן שלי. פעם שנייה — לומר שלנוי בוכה, ש"תחשבי, את בעצמך תתביישי אחר כך".
"אחשוב," עניתי והבטתי בקופסאות בפינה.
בשמונה עשרה היא הגיעה בעצמה, בלי הודעה מוקדמת, עם עוגה. ישבה במטבח שלי, שברה חתיכה עם כפית ישר מהקופסה ודיברה כאילו יולי מעולם לא היה.
"שירי, נו מספיק כבר. אמא סובלת. בואי בספטמבר לקחי את לנוי לסופ"ש, ונשכח הכול."
הקופסאות עמדו מאחוריה, ליד דלת המרפסת, אטומות בסלוטייפ. היא אפילו לא הפנתה מבט אליהן.
"עשית ניקיון?" שאלה כשגמרה לאכול.
"בערך."
ופה יכולתי לומר. משפט אחד: "אני עוברת לחיפה, בראשון בספטמבר יוצאת לעבודה." החזקתי את המשפט הזה בפה, כמו משהו חם, ולא שחררתי. כי כבר אמרתי בקול — במרץ, באפריל, ביולי. ובכל פעם המילים שלי הפכו לתירוץ לניסיון חדש: קודם שכנוע, אחר כך אמא, אחר כך מזוודה בפתח. לא שמעו אותי. חיכו לי בסבלנות.
בעשרים ותשעה באוגוסט מסרתי ארבע קופסאות בחברת ההובלות, החזרתי מפתחות לבעלת הבית ועליתי לרכבת הערב לתל אביב. עד הבוקר נאספו שלושים ואחת שיחות שלא נענו. בשדה התעופה, בזמן שהכריזו על עלייה למטוס, חסמתי שני מספרים — של אחותי ושל אמא. האצבעות לא רעדו.
החדר בחיפה היה בבניין ישן עם תקרות גבוהות, החלון פנה לרחוב שקט עם עצי דקל וריח מלח שבא מהים בבוקר. הבוקר הראשון ישנתי עד תשע. התעוררתי — שקט. אף אחד לא התקשר, אף אחד לא עמד בפתח עם מזוודה זרה, לאף אחד לא הייתי צריכה להסביר למה אני לא יכולה להגיע עכשיו. שכבתי, הקשבתי איך למטה עוברת המכונית הראשונה, ולראשונה מזה חצי שנה לא הרגשתי חייבת דבר.
על כך שעברתי, המשפחה נודע לה כעבור שבועיים. אמא הגיעה לדלת שלי ושמעה מהשכנה שהדירה הושכרה לדיירים חדשים, משפחה עם ילד. אחר כך התחילו מספרים זרים. בימים הראשונים עניתי — מי יודע מה. "אמא בבית חולים," אמרה לי דודה רבקה. "עשית את שלך." התקשרתי לגברת סוזי מהבניין של אמא — אצלה בילדות הייתי משאירה מפתחות כשאיבדתי את שלי. אמא הייתה בבית ובאותו ערב הוציאה זבל. אחרי חודש נגמרו המספרים הזרים.
***
עד דצמבר אני עובדת אצל אבי בחיפה, בצוות, מתשע עד שש, ואף אחד לא מתקשר אליי באמצע היום עם "לשעתיים". הטלפון על השולחן שוכב עם המסך למטה, וכל היום הוא רוטט אולי רק ממייל עבודה. השכן בקומה, איתי, באוקטובר תיקן לי את הווילון ומאז שותה אצלי תה בשבתות, ובכל השבועות האלה מעולם לא אמר לא "את בכל זאת פנויה", לא "את חייבת".
בחמישה עשר בדצמבר הגיעה הודעה ממספר לא מוכר. "דודה שירי, זה גיא. לנוי שואלת למה נסעת בלי להיפרד. אני לא יודע מה להגיד לה." הסתכלתי על שתי השורות האלה כל הערב. כתבתי שלוש תשובות ומחקתי את כולן. בבוקר שלחתי: "תגיד לה שאני אוהבת אותה." יותר הוא לא כתב.
אמא לא חיפשה אותי יותר — לא דרך מספרים זרים, לא דרך גיא. רותי בנובמבר התחברה אליי בוואטסאפ תחת שם אחר — זיהיתי אותה לפי תמונת הפרופיל של לנוי — הסתכלה בתמונות שלי ויצאה. לנוי תגדל ותזכור שדודה נעלמה יום אחד. האשמה בכך היא של רותי, אבל המחיר משלם הילד. ואני היום ישבתי מול הטבלאות בתשע בבוקר, ועד הצהריים הטלפון לא צלצל אף פעם.
בסוף ינואר קיבלתי מכתב מהמוסד לביטוח לאומי — עדכון פרטים שגרתי, כי כתובת מגורים השתנתה. תוך כדי כך גיליתי משהו שלא ידעתי: מאז מרץ, בכל חודש שבו "ישבתי עם הילדים", רותי המשיכה לקבל קצבת הבטחת הכנסה כאם עצמאית שאין לה עם מי להשאיר ילדים — טופס שממלאים כשאין תמיכה משפחתית זמינה. שלחתי צילום מסך של הטופס לעורך דין שמכיר אבי מהעבודה, בלי תגובה, בלי הערה. את זה כבר לא היה צריך לתקן אני. זה כבר עניין בין רותי לבין המוסד.
