החשבון

ביום רביעי, בחמש וחצי בערב, ירדתי עם ברק לטיול של הערב. החום של אוגוסט האשקלוני עוד עמד באוויר כמו קיר, והים נשם מאחורי הבתים. ברק עצר ליד השיח הקבוע שלו, ואז הקפיא את הגוף. האוזניים נזקפו. הזנב התחיל לרעוד.

ראיתי אותם ליד השער. רוני ואמיר, מהדירה שמעליי. חזרו מהחופש בכרתים עם מזוודות וכוויות שמש. ברק זינק. רצועה נמתחה לי ביד כמו גומייה שנקרעה. הוא כמעט הפיל אותי.

ברור שהוא רץ. הוא חיכה.

הם עמדו עם שקיות מהקניון. רוני חייכה אליי — החיוך הזה שהיא עושה כשצריך להיות נחמדים. "אוי, מי משגיח עליך, חמוד?"

אמיר הציץ בי מהצד. "שכנה, כן? תודה שטיפלת בו."

ברק קפץ עליהם, ליקק ידיים, השמיע את הנביחה הצרודה שלו. ואז חזר אליי. עמד לידי, נושף מהחום, והסתכל עליי כאילו הוא מחכה שאסביר לו מה קורה.

"בוא," אמרה רוני. "הביתה."

היא טפחה על הירך שלה.

ברק נשאר.

"בוא," היא חזרה, עם גובה בקול. "בואי, כלב טיפש."

שום תנועה.

אמיר משך בכתפיים. "בטח שכח אותנו."

"הוא לא שכח," אמרתי. "הוא זוכר מי שלקח אותו לווטרינר."

הסמטה שלנו שקטה בשעות האלה. רק המזגן של המכולת מזמזם, והחתול של משפחת לוי חוצה את הכביש בעצלתיים. אבל האוויר בינינו נעשה הדוק כמו קו חשמל שנמתח יותר מדי.

"מה זאת אומרת?" שאל אמיר.

נשמתי עמוק. "תסתכלו עליו. גשו. תבדקו את הרגל האחורית."

רוני התכופפה. ברק נרתע. היא קראה לו שוב, והוא ניגש — אבל באיטיות, עם הזנב למטה. הנחתי את היד על הראש שלו. המגע הרגיע אותו. היא גיששה עם האצבעות על הפרווה.

ואז עצרה.

"יש כאן צלקת," היא אומרת.

"כן," אני אומרת. "מהניתוח."

שתיקה.

אמיר נעמד אחרת. "איזה ניתוח?"

"הניתוח שעלה שלושת אלפים ומאתיים שקל."

הרגשתי איך המילים יוצאות ממני כמו אוויר שבורח מגלגל. שלושת אלפים ומאתיים. הסכום הזה יחזור עוד פעמיים בסיפור, אבל ברגע הזה הוא נחת בינינו כמו פתק על הרצפה.

רוני קמה. "אנחנו לא מבינים."

"נכון," אמרתי. "כי לא הייתם פה. נסעתם לחופש והשארתם אותו ליד הפח."

"רגע," אמיר הרים יד. "השארנו לו אוכל. ואת —"

"את לא השארתם כלום. השארתם אותו."

ברק הביט בי. אחר כך בהם. ואז צעד אחורה ונצמד לרגל שלי.

התחלתי לדבר מהר, כי אם לא אדבר עכשיו, אתחיל לצעוק:

"ביום השלישי אחרי שנסעתם, הוא רץ אחרי אוטובוס של אגד. חשב שזה אתם. נהג סובב את ההגה, אבל הכנף פגעה בו. הוא נזרק על הכביש. שכב שם, נושם מהצד, עם רגל אחורית שבורה."

רוני חיוורת. אמיר מחזיק את השקית מהקניון בשתי ידיים, כמו ילד שנתפס.

"לקחתי אותו למרפאה הווטרינרית ברחוב הרצל. ד"ר מזרחי אמר שצריך ניתוח מורכב. שאל אם הכלב שלי. אמרתי לו את האמת — של השכנים שטסו. הוא ביקש מקדמה."

שתקתי.

"שילמתי. שלושת אלפים ומאתיים שקל. חסכונות של חודשיים."

אמיר נראה כמו מישהו שמחפש יציאה. "תקשיבי, אנחנו לא ביקשנו ממך —"

"נכון. אני לא ביקשתי מכם להביא כלב הביתה לפני שנה. אבל הבאתם. כלב הוא לא אופניים שזורקים במחסן."

רוני הניחה יד על החזה שלה. "אוי ואבוי, אנחנו כל כך מצטערים. לא ידענו."

"לא התקשרתם. לא השארתם מפתח. לא כתבתם פתק. לא בדקתם."

החתול של משפחת לוי חזר. הפעם עם עכבר בפה. החיים באשקלון ממשיכים גם כשאנשים עומדים בסמטה ומפרקים לעצמם את הנפש.

"מה אתה רוצה?" שאל אמיר בסוף. "כסף?"

"כן."

"כמה?"

"שלושת אלפים ומאתיים שקל."

"על כלב מעורב?" הוא צחק. צחוק קצר, יבש.

"על טיפול רפואי. יש קבלות. יש דוח של הווטרינר. יש צילומי רנטגן."

רוני הוציאה את הטלפון. "אפשר להעביר לך בביט?"

"אפשר."

היא פתחה את האפליקציה. האצבע שלה ריחפה מעל המספרים. אמיר הסתכל עליה. "את רצינית?"

"היא צודקת," היא אמרה בשקט.

"היא לא צודקת! זה סחטנות!"

"זה החוק," אמרתי. "אם כלב נפצע בגלל הזנחה, הבעלים אחראים. אתם הבעלים. בינתיים."

אמיר תפס את ידה של רוני. "בואי. לא משלמים על כלב שזרקנו."

הם הלכו. עלו במדרגות. שמעתי את הדלת שלהם נטרקת מהקומה השנייה.

ברק ייבב. נשכב על הכביש.

התיישבתי לידו על המדרכה. "קום, מתוק. לא נורא."

הוא ליקק לי את הברך.

עליתי הביתה, הכנתי לעצמי קפה שחור, מזגתי לו מים. אחר כך הוצאתי מהמגירה את תיקיית הפלסטיק הכחולה עם כל הניירות. קיבלתי אותה בדואר שבוע שעבר מהמרפאה: קבלות, סיכום ניתוח, צילום של הרגל לפני ואחרי. ועכשיו גם דף חדש — בקשת רישום כלב על שמי.

מילוי הטופס לקח עשרים דקות. שם הכלב: ברק. שם הבעלים: שרה בן דוד. מספר תעודת זהות. חתימה.

שלושת אלפים ומאתיים שקל לא חזרו. אבל ברק נשאר.

למחרת בבוקר פגשתי את רוני ליד תיבות הדואר. היא נראתה כמו מי שלא ישנה. שיחקה עם המפתח.

"שרה," היא אמרה.

"בוקר טוב."

"אנחנו נשלם. אמיר עוד לא מסכים, אבל אני אשלם מהחשבון שלי."

הנהנתי.

היא הסתכלה עליי. "אבל הכלב… הוא שלנו. נכון?"

פתחתי את תיבת הדואר. הוצאתי מעטפה חומה. בתוכה היה אישור רישום כלב על שמי — עם תמונה של ברק מהצד הרחוק, אז אפשר לראות את הצלקת.

החזקתי את האישור בשתי אצבעות.

"תשלמי," אמרתי. "רווח והצלה."

עברה שתיקה. רוני קראה את הנייר. פעם אחת. עוד פעם. עוד פעם.

"מה זה?"

"רישום בעלות."

"את גנבת לנו את הכלב?"

"לא. הצלתי לכם את הכלב. ואז אימצתי אותו."

היא הניחה את המכתב על תיבת הדואר. "את יודעת שזה לא חוקי."

"את יודעת שזה לא חוקי לזרוק בעל חיים? תתקשרי לעירייה. אני אשמח להסביר להם מה קרה."

היא לא התקשרה.

אמיר כן בא. באותו ערב, אחרי תשע. דפק בדלת. חזק. ברק נבח בפעם הראשונה מזה שבועות, נביחה אמיתית.

פתחתי.

"תני את הכלב," הוא אמר.

"הוא לא בפתח. הוא בפנים."

"אני יודע. תני אותו."

שלפתי את הטלפון. הצגתי לו את המספר של ד"ר מזרחי. "תתקשר. תשאל מי שילם. תשאל מי הביא אותו. תשאל מי בא לבקר אותו כל יום."

הוא לא לקח את הטלפון.

"את לא תעשי מזה עניין," הוא אמר.

"אני כבר עשיתי."

דלת. ברזל. מנעול.

ברק עמד מאחוריי, גוף מתוח, זנב למטה. ליטפתי את הראש שלו. "נרגע," אמרתי. "הוא לא ייקח אותך."

השבוע שאחר כך גררתי שלושה שקי מזון. רוני ואמיר הוציאו ארגזים מהדירה. עברו לרמת גן. החוזה, ראיתי אצל אמיר ביד, היה על הדירה של ההורים שלו. הובלה של קיץ, עם ארגזים זרוקים על המדרכה. ברק הסתכל מהמרפסת.

כשהמשאית נסעה, הוא ייבב.

אבל לא רץ.

בחורף, בט״ו בשבט, שתלתי עץ לימון בחצר. ברק חפר את הבור לפניי. מניח את הכפות על האדמה, נובח פעם, כאילו בודק שהקרקע בסדר. צחקתי. צחוק מלא, מהסוג שהיה לי פעם לפני שנים.

ארבע שנים עברו. הכלב כבר לא מפחד מרעש של אוטובוס.

ולפני חודשיים קיבלתי מעטפה. בלי חותמת. מישהו החליק אותה מתחת לדלת. בתוכה היה צ'ק של שלושת אלפים ומאתיים שקל, מוסב לפקודת שרה בן דוד. בלי פתק.

הסתכלתי על הצ'ק. ואז על ברק, ישן על הספה הישנה.

הלכתי לבנק.

ופדיתי אותו.