ביום שני בבוקר מדדתי לעצמי 38.5. זה היה בשעה שש וחצי, והדבר הראשון שחשבתי עליו זה לא התה, לא האקמול, אלא מי ייקח את יונתן מהגן. אחר כך נזכרתי שאני זאת שתמיד לוקחת אותו.
שמי רותי, אני בת 67, מורה בדימוס. לפני שמונה-עשרה שנה לימדתי כיתה ג' בבית ספר "רעות" בשכונת נווה שאנן בחיפה. היום אני מלמדת דבר אחד בלבד: את יונתן ועידו איך לצאת מהמסגרת בלי לדרוך על השלוליות שליד השער.
שלוש שנים. כל יום. אוספת את עידו מגן "דובדבן" בארבע, רצה איתו לתחנת המטרונית, נוסעת עד "מרכז זיו", שם יונתן כבר מחכה אחרי צהרון. בשש בערב הם אצלי, אני מבשלת, מכינה שיעורים, מקלחת, סיפור. בתשע ערן ומאיה באים לקחת אותם. "תודה, אמא," הם אומרים. ואני נשארת עם כלים בכיור ועם השקט.
אף פעם לא התמהמהתי. גם כשהברכיים כאבו, גם כשהלב נצבט, גם כשבעלי, שלמה, נפטר לפני שנה וחצי ואני ישבתי שבעה וחזרתי לילדים. לא שאלתי "למה אני". אני שאלתי "מי ייתן להם לאכול".
אבל באותו יום שני, עם 38.5, לא הצלחתי לקום. הרגליים רעדו. הגרון הרגיש כאילו מישהו שייף לי אותו בנייר זכוכית. לקחתי את הטלפון, מחקתי את ההודעה ארבע פעמים, ובסוף כתבתי: "מאיה, אני מצטערת, יש לי חום. פעם ראשונה שאני לא אוכל לקחת אותם. באמת סליחה."
שלחתי. וחיכיתי.
חכיתי ארוכות. דמיינתי את מאיה קוראת, מניחה את הטלפון, מסתכלת על ערן ואומרת "עכשיו מה עושים". דמיינתי אותה מחשבת: טוב, קורה. פעם בשלוש שנים מותר לה. דמיינתי את ערן שואל "אולי תיקחי יום חופש?" ואת מאיה עונה "אין לי יום חופש".
התשובה הגיעה אחרי שש דקות: "אל תדאגי, מסודר. תהיי טובה לעצמך." נקודה. וזהו.
נשמתי עמוק. טוב. אז ככה זה. שלוש שנים אני רצה כמו שעון, ועכשיו כשאני שוכבת עם חום, מקבלים "תהיי טובה לעצמך" בלי שום "את צריכה שנביא לך משהו". נדחקתי מתחת לשמיכה והידקתי את השמיכה עד הסנטר.
הדלת צלצלה בשבע וחצי. קמתי, לבשתי חלוק, פתחתי. בפתח עמדה מאיה. על ידה השמאלית תלוי שקית ניילון לבנה, ובידה השנייה היא מחזיקה את ידו של עידו. יונתן עמד מאחוריה, תיק על הגב, פנים רציניות.
"הבאתי לך אקמולי," אמרה מאיה ונכנסה בלי לשאול. "וסירופ למבוגרים. יונתן, תן לסבתא את הציור."
יונתן הוציא דף מקופל מהתיק. ציור של שמש צהובה ענקית, ובאמצע דמות עם חום. מתחת כתוב באותיות עקומות: "סבתא תבראי מהר". עם סימן קריאה אחד ולב.
עמדתי שם בחלוק, הידיים רועדות סביב הדף המקופל, ולא ידעתי אם זה הגוף שלי שרועד או משהו אחר. "מה עם העבודה שלך?"
"שלחתי הודעה למנהלת. אני לוקחת בוקר חופש. עידו יש לי מקום בגן עד הצהריים, ויונתן יילך היום לבית הספר בעצמו. הוא בכיתה ג'. הוא יכול."
יונתן הנהן ברצינות. "אני יודע את הדרך. חוצים במעבר חצייה. לא עוצרים לדבר עם זרים."
מאיה ניגשה למטבח. פתחה את השקית והוציאה: אקמולי, סירופ נגד שיעול, דבש, לימון, וחבילת ביסקוויטים. לא סתם ביסקוויטים. המותג הזה שקניתי פעם ליונתן כשהיה קטן, "פתי בר". היא הניחה את החבילה על השיש.
"איך ידעת?" שאלתי.
"את תמיד מביאה לי אותם כשיש לי יום קשה," אמרה מאיה. "יונתן סיפר לי שאת שומרת חבילה במגירה הסודית במטבח." היא פנתה לסדר את התרופות. "לכי למיטה. אני מכינה משהו לילדים."
שכבתי במיטה ושמעתי אותה במטבח שלי. פותחת מקרר, מוציאה ביצים, מדליקה גז. היא לא שאלה איפה שום דבר. היא ידעה.
אחרי רבע שעה היא נכנסה עם מגש. תה עם דבש, טוסט עם גבינה, ושלוש פרוסות מלפפון בצד. "תאכלי. ואז תישני."
"מאיה…"
"מה."
"אני באמת מצטערת. שלוש שנים אף פעם לא ביקשתי יום חופש. ועכשיו…"
היא ישבה על קצה המיטה. הוציאה מהתיק שלה נייר ועט. "תראי, בואי נדבר אמיתי. כמה פעמים בחודש אני לוקחת יום חופש מהעבודה?"
"אני… לא יודעת. מתי שמשהו עם הילדים."
"בדיוק. ואת? כמה פעמים לקחת יום חופש בשלוש שנים?"
נשכתי את השפה. "אף פעם."
"אף פעם," היא חזרה על המילים. "את חושבת שאני לא רואה? בחורף שעבר, כשהייתה לך דלקת גרון, באת לקחת את הילדים עם צעיף ענק על הצוואר. לא אמרת כלום. אני יודעת, כי יונתן אמר לי שהסבתא מדברת חנוק כשהיא מדברת."
מצאתי את עצמי בוהה בתקרה, האצבעות מהדקות את קצה השמיכה. אף אחד לא ראה את זה. אני עצמי לא רציתי לראות.
"רותי," היא אמרה את השם הפרטי שלי, דבר שלא עשתה הרבה. "אנחנו לא צריכים אותך בשביל להסיע. אנחנו צריכים אותך בשביל שיהיה מי שישאל את יונתן איך היה בבית הספר, ויכין לו את הפתי בר בסוף האוכל. זה ההבדל."
באותו רגע נכנס עידו לחדר, טיפס על המיטה, והניח לי על הראש את הבובה הכי ישנה שהייתה לי, "דובי", שמצאתי פעם בארון. "דובי שומר עליך," הוא אמר.
ישנתי עד הצהריים. כשקמתי, הבית היה שקט. על השיש הייתה פתקה: "יש מרק בסיר. מאיה." ליד הפתקה הונח ציור נוסף של יונתן, זה עם הלב.
למחרת החום ירד ל-37.2. ביום רביעי כבר רציתי לחזור לקחת את הילדים, אבל מאיה כתבה: "לא. שבי. הם איתי."
ביום חמישי חזרתי. עמדתי בשער בית הספר, וראיתי את יונתן רץ אלי כאילו לא ראה אותי חודש. "סבתא!" הוא צעק, ונפל עלי בחיבוק.
באותו ערב, אחרי שהילדים הלכו, התיישבתי ליד השולחן. פתחתי את המגירה הסודית, זו עם הביסקוויטים, והוצאתי תיקיית ניירת. בתוכה היה מסמך אחד ששמרתי כבר שלוש שנים: חשבון חיסכון שהתכוונתי לפתוח, אבל דחיתי שוב ושוב.
עכשיו נטלתי עט וכתבתי את הסכום: 40,000 שקל. מחסכונותיי. ביום ראשון קמתי מוקדם, נסעתי לבנק, ורשמתי את יונתן ועידו כמוטבים. הדפסתי אישור. בערב נתתי למאיה את הנייר, בלי מילים. היא קראה, הביטה בי, ואז קמה ולקחה את המסמך. הניחה אותו בתיק שלה. "אני אשמור את זה," אמרה.
זה לא היה שוחד ולא היה חוב. זה פשוט היה שם, ביניהם ובינה, כמו הפתי בר במגירה.
חצי שנה אחר כך, כשערכתי את הניירת שלי, מצאתי משהו שלא שמתי לב אליו. כל חודש נכנסו לחשבון שלי 500 שקל. בהעברה קבועה. שורת הפירוט אמרה רק: "מאיה כהן". תאריך ההפקדה הראשונה: אותו שבוע שבו שלחתי לה את ההודעה על החום.
לא החזרתי לה את הכסף. לא עצרתי את ההפקדות.
באותו ערב פתחתי שוב את המגירה הסודית, הוצאתי חבילת פתי בר חדשה, וארזתי שני ביסקוויטים בשקית קטנה, לתיק של יונתן, ליום שאחרי.
