טל התעוררה כי הבטן שלה, בשבוע שלושים ותשע, פשוט לא נתנה לה לנשום. השעה היתה שתיים ורבע בלילה. בשקט של הדירה בעפולה נשמעה רק הנשימה הכבדה של בעלה ומזגן שרשרש בחדר השני. היא ניסתה להתהפך על הצד, והמזרן החדש-ישן חרק. רון, שישן קרוב לקיר, התעורר וממורמר:
"טל, כמה אפשר להתהפך? יש לי משמרת בשש. תחשבי עליי קצת."
היא נשארה בלי לזוז. חצי שנה כבר זאת המשפט הקבוע שלו. תאומים בדרך, ורון מתנהג כאילו זאת גחמה שלה. הוא בדק כל קבלה מהסופר, התעצבן כשביקשה תותים.
"תותים בפברואר? זה מחיר של גזל. תאכלי תפוזים, יש מבצע בשופרסל."
היא גררה את עצמה למטבח, כפות הרגליים נפוחות עד שהכפכפים כמעט לא נכנסו. ישבה ליד החלון החשוך, הסתכלה על הרחוב הריק ועל השלט הכבוי של בית המרקחת מעבר לכביש. משהו בבטן שלה כאב חדש, שונה מהקודמים. היא לא אמרה כלום. פחדה שיגידו לה שוב שהיא מגזימה.
בבוקר רון התלבש בעצבנות, חיפש גרב שני, טרק דלתות ארון.
"גיהצת לי חולצה?" מלמל בלי להביט בה.
"על גב הכיסא."
"הכפתור השני רופף, אמרתי לך שבוע שעבר." הוא כבר היה בפתח. "אני חוזר מאוחר, ישיבת הנהלה אצל המנכ"ל. אל תתקשרי, הוא לוקח טלפונים בכניסה, יעצבן אותו."
הדלת נטרקה. טל שמעה את הבריח העליון ננעל — הבריח התקוע, זה שאפשר לפתוח רק בשתי ידיים ומשקל הגוף.
בצהריים היא החליטה לסדר את חדר הכניסה. קרטון עם בגדי תינוקות מהאחיינית שלה עמד על הארון העליון. היא גררה שרפרף פלסטיק.
"רק בקצה," שכנעה את עצמה.
השרפרף החליק על האריח. נפילה. היא נחתה על הצד, הירך פגעה ברצפה, ומיד אחריה — דקירה בבטן התחתונה שגזלה לה את האוויר.
"לא, לא עכשיו…" לחשה, מנסה להזדקף.
גל נוסף. היא הבינה: זה קורה. הטלפון היה על השידה, מטר ממנה. היא זחלה אליו, כל תנועה מכה חדשה. אצבעות רועדות, מעגלים צבעוניים מול העיניים. פתחה את האנשי קשר. באותיות א' — "רון". ומתחתיו, שם ששמרה לפני חודש כי רון לא ענה כשהיה צריך לחתום מסמכים ללידה: "רון סגל (מנכ"ל)".
היא לחצה על השם הראשון. צלצולים ארוכים. ניתוק. ניסתה שוב. "המנוי אינו זמין."
בהלה. היא לבד. הדלת נעולה בבריח שהיא לא תצליח לפתוח שכובה על הרצפה. מד"א יגיע ויעמוד מול דלת סגורה.
כמעט מתעלפת, פתחה וואטסאפ. הראייה כפולה. חשבה שהיא כותבת לבעלה:
"אני צריכה להגיע לבית חולים, הדלת נעולה! זה מתחיל, נפלתי, לא מצליחה לקום. תבוא מייד, בבקשה!"
לחצה שליחה. הטלפון נפל מידה. המסך כבה.
באותו רגע, בבניין משרדים בגליל התחתון, ישב אבנר קרן — הבעלים של חברת קבלנות גדולה — בראש ישיבת הנהלה. אבנר היה איש קשוח, לא סבל איחורים, לא סבל תירוצים. הטלפון על השולחן רטט. הוא הציץ. הודעה. גבותיו התכווצו — המספר היה מוכר לו: טל, אשתו של רון, מנהל הרכש שלו. אישה נחמדה, שקטה, שבאה פעם לחתום ניירת.
הוא קרא. הפנים הרגועות שלו, שדבר לא מזיז, קפאו לרגע.
"הישיבה נגמרה," הכריז וקם בבת אחת.
"אבל אבנר, עוד לא סיימנו את התקציב…" ניסה מנהל הכספים.
"כולם החוצה."
הוא יצא מהחדר בסערה, חייג לרון תוך כדי הליכה. "המנוי אינו זמין."
"בן זונה," מלמל אבנר.
חייג לראש האבטחה: "תאתר לי בדחיפות איפה הטלפון של רון סגל עכשיו. ותכינו לי רכב למטה. אני נוסע בעצמי."
תוך שתי דקות הגיע מיקום. רון לא היה בשום אתר בנייה. הנקודה הבהבהבה באזור מלון ספא בכינרת. אבנר חש את הלסת מתהדקת. הוא דהר בג'יפ שלו, עוקף תור ארוך בכביש 65. חמש עשרה דקות לכתובת של המשפחה.
לפני חמש שנים אשתו שלו מתה מדום לב, פתאומי, בבית, לבד — עד שהעזרה הגיעה כבר היה מאוחר. הוא זכר את התחושה הזאת, של חוסר אונים כשעזרה לא מגיעה בזמן.
הוא טיפס לקומה השלישית בריצה. משך בידית — נעול. משם שמע קול חלוש. לא חיכה לצוות חילוץ. נסוג לקיר וזינק על הדלת בכתף. הבריח נסדק אך החזיק. זינוק שני. נשבר.
טל שכבה במסדרון, מכווצת.
"טל!"
היא פקחה עיניים בקושי. "אבנר… איפה… רון?"
"אני במקומו. תחזיקי מעמד."
הוא הרים אותה בזרועותיו. במכונית דהר במהירות שגרמה למכוניות נגדיות לזוז לשוליים. טל נשמה בכבדות במושב האחורי.
"עוד קצת, כבר מגיעים," חזר ואמר, מביט במראה האחורית.
בבית החולים "העמק" בעפולה חיכתה צוות עם אלונקה — אבנר הספיק להתקשר לרופא הבכיר.
"את בעלה?" צעקה האחות.
"אני האב," נהם אבנר. "אתם אחראים עליה ועל הילדים בראש."
הוא נשאר במסדרון. הלך מקצה לקצה, מודד את האריחים. אחרי שלוש שעות יצא רופא, מוריד מסכה.
"תנשום. שני בנים. הצילה ניתוח קיסרי מהיר, אבל הצלחנו. משקל נמוך, יישארו בהשגחה, אבל נושמים לבד. האמא חלשה אך תהיה בסדר."
אבנר נשען מצחו על החלון הקר. "תודה."
הוציא טלפון. חייג לרון שוב. הפעם ענה. קול שיכור, מוזיקה ברקע, צחוק נשי.
"הלו, בוס? התקשרת? אני באתר, קליטה גרועה…"
"באתר, אה?" קול אבנר היה שקט ומאיים. "מאיזה מתי מזמן בונים בטון בספא בכינרת?"
שתיקה.
"אבנר, אני…"
"אתה מפוטר, רון. בלי המלצות. שלא אראה אותך יותר בשום אתר שלי. ותתפלל שאשתך תסלח לך. אני במקומה הייתי מעניש אותך קשה."
טל התעוררה רק למחרת בצהריים. חדר פרטי, שקט. על השידה בקבוק מים ומיץ תפוזים בקרטון. הדלת נפתחה. אבנר נכנס, בחליפה בלי עניבה, עייף.
"איך את מרגישה?"
"אבנר…" היא ניסתה להזדקף, התפר מחה. "תודה לך. אני כל כך מתביישת… בלבלתי אנשי קשר…"
"תודי למזל שבלבלת," הוא התיישב על הכיסא. "טל, צריך לדבר. ברצינות."
הוא סיפר לה הכל. על ההודעה, על הספא, על הפיטורים. דיבר בחדות.
"הוא יתקשר עכשיו, יבקש סליחה. הדירה, אני מבין, שלו?"
"של ההורים שלו," לחשה טל, בולעת דמעות. "אין לנו לאן ללכת. יש לי רק דודה במושב בצפון, רחוק."
אבנר שתק, תופף באצבעות על הברך.
"ככה זה יהיה. יש לי בית גדול בשומרון, בקיסריה. שני קומות. אני רק ישן שם. יש אגף אורחים. תגורי שם עם הילדים עד שתתאוששי. אני צריך מישהי שתשגיח על הבית, ואני לא סובל זרים. תחשבי על זה כעבודה."
"אני לא יכולה… עם שני תינוקות… איזו עובדת אני?"
"תסתדרי. אני אשכור עוד עזרה. זה לא צדקה, טל. פשוט נוח לי כשיש חיים בבית."
השחרור עבר בשקט. רון ניסה לפרוץ למחלקה, אבטחה לא נתנה לו. הוא עמד מתחת לחלונות, אחרי כמה בירות, צועק משהו. טל שמעה, עומדת ליד החלון. משהו בפנים שלה כבה. נשאר רק אדישות.
אבנר בא לקחת אותה בעצמו. העמיס חפצים בשקט, התקין כיסאות בטיחות. "נוסעים הביתה," אמר רק.
החיים בבית של אבנר בקיסריה זרמו בשקט מפתיע. הוילה הגדולה קמה לתחייה. ריח של תחליבי תינוקות וכביסה נקייה. אבנר התברר כלא נורא בכלל. בערבים, חוזר מהעבודה, הרים באי-מיומנות אבל בהתמדה פעם את אחד הבנים, פעם את השני.
"נו, לוחמים?" גימגם בבס עמוק. "גדלים?"
התאומים, נועם ואיתי, הביטו בו בעיניים רציניות.
הבעל לשעבר נעלם. כשגילה שאבנר סגר לו כל דלת בענף הבנייה בצפון, עבר לגור אצל אמו בקריית שמונה. שלח כסף — סכומים זעירים, שמונה מאות שקל בחודש כשהיה צריך — אבל לטל כבר לא היה אכפת. היא הבינה שלראשונה מזה שנים היא מרגישה מוגנת.
עברו שנתיים. טל ערכה שולחן בפרגולה בחצר. יום שישי, חום של יולי. אבנר צלה על הגריל. הילדים רצו על הדשא, מנסים לתפוס חיפושית גדולה.
"אבא, תראה, חיפושית!" צעק איתי, מצביע.
טל קפאה עם הצלחת ביד. גם אבנר קפא. איתי קרא לו "אבא" בפעם הראשונה. עד עכשיו זה היה רק "אבנר".
אבנר הניח את המלקחיים, ניגש לאיתי, הרים אותו באוויר.
"חיפושית, אה? זה דבורה. היא מועילה."
אחר כך הביט בטל. משהו בעיניים שלו, שכולם פחדו מהן במשרד, נעשה רך.
"טל," הוא ניגש לשולחן. "שבי רגע."
היא התיישבה על הספסל.
"אני לא איש רומנטי, את יודעת. מילים יפות אני לא יודע להגיד. אבל הילדים… הם צודקים. הם לא זרים לי. וגם את לא זרה."
הוא הוציא מהכיס קופסה קטנה, פשוטה, מקרטון.
"אנחנו כבר משפחה שנתיים, בפועל. בואי נעשה את זה רשמי. אני מאמץ את הבנים. נותן להם שם משפחה. שאף אחד לא יעז להגיד עליהם מילה רעה. מה דעתך?"
טל הביטה בו, דמעות זולגות על הלחיים. לא מהמצוקה ההיא. מההקלה. מזה שהמשען שכל כך רצתה נשען עליו התברר יציב.
"אני מסכימה, אבנר," חייכה מבעד לדמעות.
"יופי, סגרנו. ומספיק לקרוא לי בשם המלא, ביקשתי כבר."
בערב, אחרי שהילדים נרדמו, ישבו במרפסת. התה בכוסות התקרר. אי שם, בקריית שמונה, רון בטח שתה בירה זולה ומתלונן לחברים על הגורל. וכאן, בבית שהפך לביתה, נשמעה נשימה שקטה של שני ילדים קטנים שיש להם עכשיו אבא אמיתי.
בבוקר שאחרי אותו יום שישי, טל ישבה עם עורך הדין של אבנר במשרד בחדרה. על השולחן — תיק ירוק, ובו טופס בקשת אימוץ, וגם מכתב שהיא כתבה בעצמה: הודעה רשמית לרון, שבה היא מוותרת סופית על כל תביעה למדור, ומבקשת ממנו לחתום על ויתור אבהות לטובת האימוץ. שמונה מאות שקל בחודש שהיה שולח, ממילא הפסיקו להגיע כבר שלושה חודשים. עורך הדין הכניס את המעטפה לדואר רשום. טל חתמה, החזירה את העט, ולא הביטה אחורה. כעבור שבועיים הגיע אישור מהמדינה: השם החדש של נועם ואיתי — סגל. רון לא ענה למכתב. גם לא היה צריך.
