— אני עם החברות עושה פה על האש, ואת תלכי להשקות את הערוגות! — זרקה מירב את זה כלאחר יד, ביחד עם שקית הבשר המתובל שנחתה על שולחן העץ בגינה, ליד חבילת כוסות פלסטיק חד־פעמיות.
דפנה, בת חמישים ואחת, מזכירה רפואית במרפאת קופת חולים בפתח תקווה, רק חייכה. היד שלה כבר הייתה בכיס הסינר הישן, האצבע על כפתור קטן ושחור.
תוך שנייה וחצי עלה מהאדמה שריקה עדינה, כמעט מנומסת. עשרות ראשי ממטירה שחורים קפצו מבין ערוגות התות והקישואים, ומיד אחריהם פרצו סילוני מים קרים שכיסו את כל המדשאה — בדיוק את הפינה שבה מירב כבר הספיקה לפרוש שמיכת חוף פרחונית ולסדר כיסאות מתקפלים לחברה הרועשת שהביאה איתה.
המים פגעו במנגל בדיוק כשהפחמים התחילו להאדים, ועל שלוש חברות של מירב שהוציאו ברגע ההוא בקבוקי סטלה ארטואה מהצידנית ירדה מקלחת קרה כמו ינואר בחרמון.
— מה זה?! — צרחה מירב, מנסה להציל את הווסט מזמש החדש שקנתה במקאמן. השיער שהתיפף אצלה בסלון הבוקר נדבק לה למצח.
— דפנה, תכבי את זה מיד!
דפנה עמדה במרפסת המקורה, יבשה לגמרי, וחלצה בקצב שלה את כפפות הגינון.
— למה לכבות, מירבל'ה? את בעצמך אמרת — צריך להשקות את הערוגות. אז אני משקה.
זו הייתה מערכת השקיה אוטומטית. אלירן, בעלה, התקין אותה לפני שבוע. הם החליטו שבחלקה באים לנוח, לא לרוץ עם מזלף וכאב גב.
החברות של מירב נסוגו לעבר השער, גוררות תיקים רטובים ומקללות בשקט. מירב נשארה עומדת באמצע החצר, נושמת בכבדות, מביטה בגיסתה במבט שכולו עלבון צרוב.
כדי להבין איך הגענו לרגע הזה, צריך לחזור חמש שנים אחורה.
דפנה ואלירן לא היו אנשים עשירים. הוא נהג אוטובוס בקו העירוני בפתח תקווה, היא עבדה במרפאה. כל החיים שלהם היו בנויים ממשכנתא על דירת שלושה חדרים ברמת אליהו, שבוע עבודה מתיש וחופשות זולות באילת פעם בשנתיים. את המשק החקלאי הקטן בעמק חפר, חצי דונם עם בית ישן, קיבלו בירושה מהדוד של אלירן — במצב שאין לתאר: גג נוטה, עשבים בגובה מותן, בור מים חלוד.
חמש שנים, כל סוף שבוע, הם השקיעו בזה את מה שנשאר להם מכוח וזמן. אלירן תיקן את הגג בעצמו, החליף רצפות, בנה פרגולה. דפנה עקרה שורשים, הביאה אדמה פורייה במשאית, שתלה עגבניות ומלפפונים, סידרה ערוגות פרחים. הם הפכו את החלקה הזאת לגלויה — בית שריח עץ נודף ממנו, שבילים נקיים, מדשאה ירוקה ופינת ישיבה נעימה עם מנגל.
ובדיוק ברגע שהעבודה הקשה נגמרה והחלקה הפכה סוף־סוף לגן עדן, מירב גילתה את קסמי המקום.
מירב, בת ארבעים ושש, עבדה כמנהלת קבלת קהל בסלון יופי בכפר סבא. היא ראתה בעצמה אישה מיוחדת, שלא נולדה לעבודה גופנית. את החיים האישיים שלה היא ניהלה בסערה, בלי הרבה הצלחה, ולכן בכל סוף שבוע היא הייתה צריכה "לטעון מצברים". והמשק המשופץ של אחיה נראה לה כמו ספא בחינם.
בהתחלה היא הגיעה לבד. סתם לשתות קפה, לשכב בערסל. דפנה, כמארחת טובה, הייתה עורכת שולחן, מאכילה אותה, מקשיבה לתלונות על הבחור האחרון שלא התקשר. אבל התיאבון של מירב גדל. עוד מעט היא הביאה חברות, אחר כך גברים לא ברורים שהכירה בטינדר. הם היו פורצים לחלקה בשבת בבוקר, מדליקים מוזיקה ברמקול בלוטות', תופסים את הפרגולה, ומכריזים ש"עכשיו נחים".
דפנה, אחרי שבוע מתיש במרפאה, במקום לשתות קפה בשקט בבוקר, מוצאת את עצמה בתפקיד עוזרת בית ללא שכר.
— דפי, נגמר הלחם, תקפצי לסופר?
— דפנה, יש כלים מלוכלכים, תשטפי כשתתפני, טוב? הלכנו לים.
— דפנה, למה המלפפונים שלך כאלה רזים? תשקי יותר!
אלירן, איש רגוע ומתפשר, לא רצה לריב עם אחותו הקטנה.
— נו, תני לה, דפנה — היה נאנח בערבים. — אין לה משק משלה. חבל עליה, לא?
לדפנה לא היה חבל על המשק. חבל היה לה על עצמה. הגב כאב אחרי משמרות, הרגליים נפוחות, וסוף השבוע הפך למשמרת שנייה. היא הייתה מנקה אחרי האורחים, שוטפת הרים של כלים שמנוניים, שומעת שיחות שיכורות של המחזרים של מירב, ורצה עם דלי מים כבד בין הבור לחממה.
הכוס עלתה על גדותיה לפני שבועיים. מירב הביאה חבורה של חמישה. הם חגגו עד שלוש לפנות בוקר, העירו את כל המושבה, רמסו את ערוגת הכלניות שדפנה כל כך אהבה, ובבוקר נסעו והשאירו על השולחן הר של שאריות אוכל, שקית זבל קרועה שתנים כבר הספיקו לפזר, ומנגל מלוכלך.
באותה ראשון דפנה לא אמרה מילה. היא פשוט אספה זבל בשקט, והדמעות זלגו לבד. אלירן יצא למרפסת, ראה את הגב הכפוף של אשתו ואת הכלניות הרמוסות, ופניו הרצינו. הוא לקח מגרפה בשתיקה והתחיל לעזור.
בערב, כשחזרו העירה, אלירן ישב ליד שולחן המטבח, פתח את הלפטופ ואמר:
— אז ככה. הטלוויזיה החדשה לסלון מחכה. מצאתי בעל מקצוע. ביום חמישי אני לוקח יום חופש, נוסעים למשק, מתקינים מערכת השקיה.
דפנה הרימה מבט מופתע:
— אלירן, זה יקר…
— הבריאות יקרה יותר. שלך ושלי — קטע אותה. — ועוד דבר. עם מירב אני מדבר בעצמי. מספיק לה.
ההתקנה עברה מהר: בקר חכם, משאבה, ממטירות נסתרות באדמה. עכשיו כדי להשקות את כל החלקה מספיק ללחוץ כפתור בשלט. באותו ערב דפנה הסתובבה בגינה כמו ילדה, לוחצת על הכפתור שוב ושוב, צופה איך המים עושים לבד את מה שפעם עלה לה בגב.
ואז הגיע שבת. אלירן נסע להום סנטר לקנות צבע לגדר, ודפנה נשארה במשק לבד. היא הכינה תה צמחים, לקחה ספר שלא הצליחה לסיים חודש שלם, והתיישבה בכיסא הנדנדה במרפסת. שקט. ציוץ ציפורים. ריח עצים מחוממים בשמש. מושלם.
עד שליד השער נחרקו בלמים ונשמע צחוק רם של מירב.
הן פרצו בלי לצלצל בפעמון — מירב ושלוש חברותיה. עם תיקים, שקיות, רמקול ששאג משיר של עומר אדם.
— היי דפי! איפה אלירן? — צעקה מירב, חולפת ליד המרפסת כאילו היא בעלת הבית. — באנו לעשות פה על האש! תזרקו את הדברים פה על הדשא, נדליק את המנגל.
דפנה קמה וניגשה למעקה.
— מירב, שלום. איך הגעתן? לא ציפינו לאורחים.
— איזה אורחים, אנחנו משפחה! — נופפה מירב בידה. — אנחנו לא צריכות הרבה. רק תקטפי לנו קצת ירק טרי, מלפפונים. וכלים אמיתיים, לא פלסטיק, אנחנו לא אוהבות לאכול מפלסטיק.
היא סקרה את החלקה כמו בעלת הבית:
— וחוץ מזה, כבר מתקרב הערב. אנחנו עם החברות עושות פה על האש, ואת תלכי להשקות את הערוגות! אין מה לשבת בלי מעש.
בדיוק ברגע ההוא ידה של דפנה החליקה לכיס…
המים המשיכו לזרום. המערכת הייתה מכוונת להשקיה נדיבה. הדשא הפך תוך דקות לביצה קטנה, הפחמים במנגל כבו לגמרי, הפכו לגבשושית שחורה.
— תכבי! — צרחה מירב בקול שלא היה שלה, מנסה להתגבר על רעש המים. היא רצה לעבר המרפסת, החליקה על הדשא הרטוב, בקושי שמרה על שיווי משקל, והכתימה בבוץ את הנעליים הלבנות של סטרדיווריוס.
דפנה לחצה על הכפתור בלי למהר. המים נעלמו באותה פתאומיות שהופיעו. הממטירות שקעו באדמה. על החלקה ירדה דממה, רק טפטוף מהעלים של עץ התפוח.
מירב, רטובה, פרועת שיער, האיפור נגרר לה על הפנים, רצה למרפסת:
— את השתגעת לגמרי?! הרסת לי את הווסט! הרסת לנו את כל היום! אני מתקשרת לאלירן, הוא עוד יראה לך! את פה בכלל אף אחת, זה המשק של אחי!
דפנה לא הספיקה לענות. השער נפתח ואלירן חזר בדיוק אז מהום סנטר, פחיות צבע ביד. וכשהוא ראה את התמונה — דשא רטוב, בוץ מרוסס, חברות של אחותו בורחות דרך השער, ומירב עצמה עומדת כמו תרנגולת רטובה — הוא נעצר.
— מה קורה פה? — קולו היה נמוך וכבד.
מירב מיד רצה אליו, משנה טון מתוקפני לבכייני:
— אלירני! אשתך השתגעה לגמרי! באנו לבקר בתרבות, והיא הרטיבה אותנו במים כמו כלבים! בכוונה! תסתכל עליי, אני רטובה כולי! תגרש אותה מפה, היא רודפת אותנו!
אלירן הניח את הפחיות על האדמה. הוא העביר מבט ממירב לדפנה שעמדה במרפסת, ואז למנגל השרוף ולדשא המוצף.
— במים מהצינור, אה? — שאל בשקט.
— כן! סתם ככה, מים עלינו! — הנהנה מירב, בטוחה בניצחונה.
— מירב — אלירן נשם עמוק ושלף מכיס המכנסיים שלט קטן שחור, זהה לזה של דפנה. — זה לא צינור. זו מערכת השקיה אוטומטית. התקנו אותה כדי שדפנה סוף־סוף תוכל לנוח במשק שלה.
מירב השתתקה.
— איזה "שלה"? זה המשק שלנו! של המשפחה!
— לא, מירב. זה המשק שלי ושל דפנה. אנחנו קנינו אותו, אנחנו בנינו אותו, אנחנו שברנו פה את הגב. ואת מגיעה לפה רק כדי לקלקל את מצב הרוח ולתת פקודות.
— איך אתה מעז… אני אחותך!
— בדיוק בגלל זה סבלתי את זה כל כך הרבה זמן — ענה אלירן בחומרה. — אבל הסבלנות שלי נגמרה בשבת שעברה, כשראיתי את דפנה אוספת זבל אחרי המסיבה שלכם ובוכה. אז תקשיבי טוב ותזכרי.
אלירן צעד קדימה. הוא לא צעק, אבל בקולו היה משהו שגרם למירב לסגת בלי משים.
— מהיום את מגיעה הנה רק בהזמנה. בלי הפתעות. בלי חבורות של חברות וגברים לא ברורים. אם באת — תעזרי. תעשבי, תצבעי, תשטפי כלים. ואף אחד לא יגיד לאשתי מה לעשות בבית שלה. ברור?
מירב עמדה עם פה פעור. מעולם לא ראתה את אחיה כזה. הוא, הרגיל תמיד להתפשר, הביט בה כמו זר לגמרי — גבר בטוח בעצמו, מוכן להגן על המשפחה שלו במחיר כלשהו.
— אתם… קמצנים! — היא סוף סוף פלטה, אוספת מהדשא הרטוב את שקית הבשר. — שתחנקו בעצמכם עם המשק שלכם! רגל שלי לא תדרוך פה יותר!
היא הסתובבה, כמעט החליקה שוב, וצעדה בגאווה לשער, שם כבר חיכו לה החברות הקפואות.
— בנות, נוסעות! — פקדה. — פה אין מה לעשות אנשים נורמלים!
השער נטרק. אחרי דקה נשמע רעש מנוע, והרכב של מירב, מותיר אחריו ענן אבק, נעלם בכביש לכיוון העיר.
אלירן עמד רגע, מביט בדרך, אחר כך הרים את פחיות הצבע וניגש למרפסת. דפנה הביטה בו בעיניים פעורות. עשרים ושתיים שנות נישואים היא ידעה שהוא איש אמין. אבל עכשיו היא כמו התאהבה בו מחדש.
— נו, הציפה חזק? — שאל, מהנהן לעבר הדשא.
— את הפחמים הצילה — חייכה דפנה. — רק שעכשיו הם רטובים.
— לא נורא, אני מביא עצים יבשים, נדליק מחדש — אלירן עלה למרפסת וחיבק אותה. ריח בנזין ועץ טרי נדף ממנו. — איך את? נבהלת?
— לא — דפנה נשענה על כתפו. — פשוט לחצתי על הכפתור. השאר קרה לבד.
באותו ערב הם ישבו בפרגולה עד מאוחר. השמש שקעה מאחורי הברושים, צובעת את השמיים בגוני אפרסק וסגול. עצים יבשים פצפצו במנגל, ומריח עשן חמים התפשט בחלקה.
על השולחן עמד אוכל פשוט אבל הכי טעים בעולם: תפוחי אדמה חדשים מבושלים עם שמיר, מלפפונים טריים מהערוגה, נקניקיות מהסופר ליד ושיפודים ארומטיים שאלירן צלה בלי למהר לשום מקום.
לראשונה מזמן במשק היה שקט. שום רמקול לא צרח שירים, שום כוסות זרים לא צלצלו, אף אחד לא דרש לחם או שטיפת שיפודים. רק הם השניים, צרצור חרקים בדשא הגבוה מאחורי הגדר, ורוח ערב קלה.
— את יודעת — אמר אלירן במחשבה, מוזג לדפנה תה חם מהתרמוס — המערכת הזאת יצאה מוצלחת. לא לחינם שילמנו.
— כן — חייכה דפנה, מלטפת את השלט בכיס. — דבר מאוד שימושי. גם מהבצורת מציל, גם מהמזיקים.
הם צחקו. ערב רגיל של אנשים רגילים בחצי דונם רגיל. אבל באותו רגע לא היה מקום שקט וטוב יותר בעולם כולו.
ולפני שהלכו לישון, דפנה עוד הספיקה לשלוח הודעה לבן שלהם, שלמד באוניברסיטה בבאר שבע: "אבא שלך עשה מעשה היום. אספר כשתבוא."
היא כיבתה את המסך, הניחה את הטלפון על השידה ליד השלט השחור, ונרדמה בלי חלומות.
