# ההורים שלו, הכסף שלה

השעה שמונה וחצי בערב, ורונית עדיין עומדת ליד הכיריים ברחוב סוקולוב בהרצליה, כשאלון נכנס הביתה בלי לחלוץ נעליים כמו תמיד. שם את התיק על הכיסא, שטף ידיים, התיישב.

"החלטתי," הוא אמר, ממש ככה, בלי הקדמה. "בסוף יוני עוברים לגור אצל אבא ואמא בכפר יונה. הם כבר לא מסוגלים להחזיק את הבית הזה לבד."

הילדה שלהם, נגה, בת שמונה, סיימה את הפסטה, אמרה תודה ורצה לחדר שלה מול הטלוויזיה. ורונית הניחה את המזלג.

"אלון, תסביר לי מה קרה פתאום."

"שום דבר לא קרה פתאום. הבית שלהם ענק, דונם וחצי, יש שם לול, יש עדר עזים, יש גינת ירק. אבא כבר לא בן שלושים, אמא לא מסוגלת לרוץ בין הלול לגינה כל הבוקר. וחשבון החשמל שלהם הגיע לאלף ומאתיים שקל בחודש רק בגלל המשאבות והתאורה בלול."

"אז הפתרון שלך הוא שאנחנו נעזוב דירה בת ארבעה חדרים בהרצליה ונעבור לגור בכפר יונה?" ורונית לא הרימה את הקול, זה מה שהפחיד אותו הכי הרבה — כשהיא נשארת רגועה. "יש פתרון הרבה יותר פשוט. שלא יגדלו עזים. ליטר חלב עולה שבע וחצי שקל בסופר, זה הרבה יותר זול מלקנות מספוא כל שבוע. שלא יגדלו תרנגולות — תריסר ביצים עולה שנים עשר שקל. וכשלא יהיה לול ולא יהיה עדר, גם חשבון החשמל יירד, וגם הגב של אמא שלך ינוח."

"את אפילו לא נותנת לי לסיים משפט ומיד פוסקת!" אלון הרים את הקול. "זה לא רק העניין הזה. יש להם בית ריק, שני חדרים פנויים. נגה תלמד בבית ספר "רמות" בכפר יונה, אני עצמי למדתי שם, מורים מעולים."

"כלומר לא מספיק שאנחנו מגיעים אליהם כל חופש גדול ועובדים שם בגינה כמו פועלים שכירים?"

"הם עושים הכול בשבילנו! ביצים טריות, ירקות בלי ריסוס, חלב עז אמיתי — זה בשביל הבריאות של נגה!"

"ובגלל האקולוגיה החשובה הזאת אנחנו מבזבזים כל סוף שבוע בקיץ כפופים בשורות העגבניות!" ורונית כבר לא שלטה בטון. "ואגב, אם שכחת — נגה מדברת כבר חודשיים על טיול לאילת. היא סימנה לי במפה בטלפון בדיוק איפה הדולפינריום."

"תספיק לה גם לים. המעבר יהיה בסוף יוני, ברגע שנגמרת שנת הלימודים. אני כבר החלטתי."

"אתה החלטת?!" ורונית כמעט נחנקה. "שכחת לשאול אותי? ואת נגה? ולגבי העבודה שלי בהרצליה, שמשלמת פי שניים ממה שאתה מרוויח — גם על זה כבר החלטת? ותגיד לי, למה דווקא אנחנו? יש לך אחות, שלומית, למה היא לא עוברת לגור אצלם? במיוחד שרוב הביצים והירקות ה'אקולוגיים' האלה, שבשבילם אנחנו שוברים את הגב, הולכים בדיוק אליה ולמשפחה שלה!"

"את סופרת ביסים במשפחה שלי עכשיו?!" אלון הסמיק.

"בהחלט! ועוד לא סיימתי. אחותך הנחמדה משאירה את שלושת הילדים שלה אצל ההורים כל הקיץ, בלי נקיפת מצפון. ועכשיו, אם נעבור לגור שם, אנחנו גם נהיה הבייביסיטר הקבוע שלהם?"

"אנחנו משפחה אחת, חייבים לעזור להורים שלי. זה לא נתון לדיון."

"הבנתי," ורונית חייכה חיוך מריר.

"ואת הדירה כאן נצטרך להכין להשכרה," המשיך אלון, כבר בטון פייסני יותר, משפשף ידיים. "כסף נוסף מהשוכרים לא יזיק לנו שם."

"אני עוד לא החלטתי כלום לגבי המעבר! ובטח שלא לגבי הדירה!" ורונית קטעה אותו. "ותזכיר לך — תכננו לנסוע השנה לאילת, כי כבר שלוש שנים לא היינו בחופשה אמיתית."

"זה כסף שזורקים לפח! עדיף שנשקיע אותו בשיפוץ של בית ההורים. אמא כבר החליטה אילו חדרים היא נותנת לנו בטובה, צריך רק לצבוע ולהחליף רצפה במטבח הקיץ."

"אתה כבר החלטת הכול לבד. יופי. אז תעשה את זה לבד ותשלם מהכיס שלך. אני לא מוכנה למחוק את החיים שלי. ולנגה יהיה הרבה יותר טוב כאן, בעיר. היא מתאמנת בהתעמלות אמנותית מגיל שלוש, יש לה שם הישגים."

"בטח לא תצא ממנה אלופת עולם, אז לא נורא אם היא תפסיק."

"אם היא תהיה אלופה או לא, לא מעניין אותי בכלל. מה שמעניין זה שהיא הולכת לשם בשמחה, יש לה חברות, היא באמת אוהבת את זה. אני לא הולכת להרוס לילדה את החיים."

"בסדר, בואי נדחה את השיחה ההיסטרית הזאת. אם את כל כך לא רוצה לגור עם ההורים שלי — אל תבואי. נסתדר שם לבד. אגב, את שילמת כבר את מלוא הסכום על החבילה לאילת?"

"אף אחד לא נוסע לשום מקום! אני אוסרת עליך לבזבז כסף על זה."

"עכשיו זה ככה? אני חסכתי לזה מהבונוס שלי, אני אשלם את זה בעצמי. זה לא עניינך."

"את לא יכולה לעשות ככה, זה כסף משותף שלנו!"

"משותף?" ורונית הצרה עיניים. "אז למה אתה נותן את ה'כסף המשותף' הזה בלי נקיפת מצפון להורים שלך כל קיץ, למען הנכדים של אחותך? לנו יש רק ילדה אחת, לאחותך שלושה. אנחנו מגיעים לחודש בקיץ, הם — שלושה חודשים רצוף."

"וחוץ מזה — אתה נותן להורים שלך כסף כביכול לאוכל, ושלומית לוקחת אחר כך את אותו אוכל בשקיות הביתה. לא שמתי לב בהתחלה, אבל נגה גדלה וראתה במקרה איך הם טוענים תא מטען מלא, בזמן שאנחנו עבדנו בגינה."

"אז ככה, יקירי — אם אתה מבזבז בלי בעיה חלק ניכר מהכסף המשותף שלנו לבור הזה בלי תחתית, אני אבזבז את מה שאני מרוויחה על חופשה אמיתית עם הבת שלי. וזה כבר לא נתון לדיון. הדירה הזאת רשומה על שמי בטאבו. להשכיר אותה לא נשכיר, בשום מצב."

"ומה עם ההורים הזקנים שלי?" אלון שאל בהלם, לא ציפה לתגובה כזאת.

"הבטחת להם לעזור? יופי, תארוז ותעבור אליהם אפילו מחר. אני לא עוצרת אותך."

שבועיים אחר כך ורונית ונגה חזרו שזופות ומאושרות מאילת. אלון אפילו לא בא לקבל אותן בתחנה המרכזית — שלח הודעה יבשה בוואטסאפ, שיש לו "עניינים דחופים בכפר יונה".

כשפתחו את דלת הדירה, השתרר שקט מוזר, כמעט מפחיד. ורונית הדליקה את האור בסלון ונעצרה במקום: הטלוויזיה במקום הרגיל שלה — נעלמה. באמבטיה חסרה המכונת כביסה כמעט חדשה. במטבח אין מיקרוגל. כמעט כל המכשירים החשמליים היקרים פשוט התאדו.

"אמא…" נגה יצאה מהחדר שלה, כמעט בוכה. "אמא, הטאבלט שלי לא על השולחן. אלה גנבים היו? או שאבא לקח? אמא, אני לא רוצה לעבור לגור בכפר!"

ורונית התקשרה מיד לאלון, האצבעות רועדות.

"כבר העברתי כמעט את כל מה שצריך אל ההורים שלי. מחכה לכם שתיכן. מחר אגיע ברכב לקחת את השאר."

"יצאת מדעתך?! למה לקחת בשקט את החפצים האישיים של נגה?! היית צריך לפחות להגיד! היא עומדת ובוכה, חשבה שפרצו אלינו הביתה!"

"אמרתי, אני מחכה לכן פה, הכול בטוח אצלי. ואם את ממש מתעקשת ולא רוצה לעבור כמו אישה נורמלית — פשוט אתגרש ממך. ותדעי, לקחתי מהדירה רק דברים שקניתי בכסף שלי, או שההורים שלי נתנו לנו במתנה בחגים. הטאבלט של נגה — הם קנו לה אותו, אז הוא נוסע איתי."

"הם קנו אותו בכסף שאתה העברת להם! כמה נוח, וכמה שפל!" קולה של ורונית נעשה קר וחד. "עשית את זה בכוונה — פגעת וגנבת מהבת שלך שלך. אני לא באה. גם נגה לא באה. תיקח את החפצים, תשתמש בהם, הם כבר לא חשובים לי. אבל דע לך — הרסת עכשיו במו ידיך את המשפחה שלך."

למחרת ורונית הלכה לסניף KSP ברמת השרון וקנתה לנגה טאבלט חדש, טוב יותר. ישבה איתה על המיטה, הסבירה שמבוגרים לפעמים עושים דברים ממש טיפשיים. באותו שבוע החליפה את המנעול בדלת הכניסה.

אלון, בטוח בצדקתו, הגיש בקשה לגירושין בבית הדין הרבני בפתח תקווה. הוא היה משוכנע שהמהלך הזה יבהיל את אשתו הסוררת ויכניע אותה — שהיא תזחל בחזרה בברכיים. אבל ורונית, בלי להניד עפעף, בחרה להסכים לכל התנאים שלו, חתמה על המסמכים מהר, ומיד אחר כך הגישה תביעה נגדית למזונות — לילדה ולעצמה, על סכום שכלל דיור, חינוך והוצאות רפואיות.

עורכת הדין שלה, שהתמחתה בדיני משפחה, חישבה הכול לפי התלוש של אלון ולפי רמת החיים שהייתה למשפחה עד אז: שבעת אלפים ומאתיים שקל בחודש, עד שנגה תמלא שמונה עשרה. אלון ישב בבית הדין, הביט בסכום על הנייר, ולא אמר מילה.

היום אלון גר עם ההורים הזקנים שלו בכפר יונה. עובד אצלם כמו פועל בלי שכר, ובנוסף מפרנס ומתחזק את המשפחה החצופה של אחותו, שממשיכה להביא לשם ילדים ולקחת משם ירקות. הוא ניסה כמה פעמים, בעליבות, לחזור לדירה החמה של ורונית בהרצליה. אחרי תשלום המזונות המשכורת האמיתית שלו נעשתה זעומה ממש, ובלי התמיכה הכלכלית שלה הוא מרגיש מצוקה אמיתית לראשונה בחיים. אבל הדלת שם נשארת סגורה, לתמיד.

עם נגה הוא נפגש לעיתים רחוקות — הכפר בולע לו כל זמן פנוי וכל שארית כוח. ולא מזמן החליטו ההורים שלו שתרנגולת אחת ועז סוררת זה לא מספיק. למען אותה "אקולוגיה כפרית" קנו בשמחה גם חזרזיר רעב וכעשרה אווזים צווחניים. כך שהעבודה של אלון רק גדלה. יש לו במה לעסוק עד סוף החיים.

ורונית, מצידה, תלתה בסלון תמונה חדשה — נגה, שזופה, מחייכת על רקע מפרץ אילת, שקית עם קונכיות ביד. מתחתיה, על המדף, עומד הטאבלט הישן שהחזירה לנגה כעבור חודש, כששלומית — מבלי לדעת מה קרה — שלחה אותו בדואר "כי הוא נדד אליי בטעות עם שאר הארגזים".