השכנים החדשים עברו לרחוב שלנו בסוף אוגוסט, כשהחום עוד לא הרפה מרעננה והמזגן בסלון שלנו נאנק כל לילה בשעה שתיים. ראיתי אותם מהמרפסת – אבא לבד, ילדה בת שש, שתי מזוודות וקרטון ספרים. לא חשבתי כלום. עד שהילדה הסתובבה.
התלתלים שלה היו זהים לאלה של נועה. לא "דומים" – זהים. אותו זהב-חום, אותה קפיצה בקצוות, אותה נטייה ליפול בדיוק על העין השמאלית. גם האף. גם המבט הקצת שובב כשהיא לא בטוחה אם מותר לה לצחוק.
קראתי לה נועה מהמרפסת. היא לא ענתה – הייתה עסוקה בלהביט בילדה השנייה, בדיוק כמו שאני הבטתי.
"אמא, יש לה בדיוק את השיער שלי," היא אמרה לי בערב, בזמן שהברשתי לה את השיער מול המראה בחדר האמבטיה. לא עניתי. כבר אז משהו בבטן שלי התהדק.
***
בעלי, אורי, עובד בחברת הייטק ברעננה כבר תשע שנים. אדם שקט, לא סקרן, לא מתלהב. אבל באותו שבוע הוא היה משהו אחר לגמרי. הוא לא אכל את המרק שהכנתי בחמישי – עמד ליד הכיריים ובהה בחלון, לכיוון הבית של השכנים. כשדיברתי אליו הוא ענה על שאלה אחרת. פעמיים הוא יצא "לרוץ" בעשר בלילה וחזר אחרי ארבעים דקות בלי זיעה על החולצה.
בליל שישי שכבתי לידו במיטה, בלי לישון, מסתכלת בתקרה, עד שפשוט אמרתי את זה בקול:
"אורי. יש לך ילדה שם?"
הוא לא זז. לא ענה. פשוט הפנה את הגב אליי, ונשאר ככה עד הבוקר. השתיקה הזאת הייתה גרועה מכל תשובה שיכולתי לדמיין.
***
למחרת בצהריים שלחתי את נועה לשחק אצל השכנים – הילדה, שקראו לה ליה, הזמינה אותה בעצמה דרך הגדר. אמרתי שאני "קופצת רגע להכיר", לקחתי עוגת שיש שהכנתי בבוקר, ונכנסתי לבית.
ריאן – כך קראו לאבא – ישב במטבח וסידר קופסאות. הבית עוד היה חצי ריק, קרטונים לא פתוחים ליד הקיר, ריח של צבע טרי. הוא הודה לי על העוגה, התנצל על הבלגן, והלך להביא לי מים מהמקרר.
וזה מה שעשיתי: כשהוא יצא מהחדר, פניתי ימינה במקום שמאלה. לא לסלון – למסדרון. חיפשתי תמונות. בסלון היו רק תמונות של ליה – גן, ים, יום הולדת. אף תמונה של אישה. שום סימן לאמא.
עליתי במדרגות. בקומה השנייה, בחדר שינה שנראה כמו משרד זמני, על המדף – תמונה ממוסגרת. אישה בלונדינית, בערך בת שלושים וחמש, מחייכת אל המצלמה עם תינוקת בזרועות. הרמתי אותה. הידיים שלי רעדו.
"מה את עושה כאן?"
ריאן עמד בפתח. לא צעק. רק הסתכל עליי כאילו ראה משהו שהוא לא ציפה שיראה שוב.
לא היה לי כוח לשקר. אמרתי לו הכול – על נועה, על ליה, על אורי ששותק כבר שבוע, על הלילות שאני לא ישנה. ואז שאלתי, כמעט צעקתי: "האישה הזאת – היא הייתה עם אורי? זאת האמא של ליה? מי היא?"
ריאן ישב על קצה המיטה. הפנים שלו התרוקנו.
"אשתי מתה לפני שנה. תאונת דרכים, כביש 4, ליד רעננה. שמה היה מירי." הוא עצר. "מירי כהן. את יודעת מה שם המשפחה שלה לפני שהתחתנו?"
לא ידעתי.
"לוין. כמו של בעלך."
***
מירי הייתה אחותו של אורי. אחות גדולה, בכורה, שנעלמה מהמשפחה שלושים שנה. משפחה דתית-שמרנית שהתביישה בה כשבגיל תשע-עשרה היא הודיעה שהיא בהריון מבחוץ לנישואין ולא מוכנה "לתקן" את זה. ההורים ניתקו אותה. ואורי, שהיה אז בן שש-עשרה, לא הרים טלפון, לא כתב מכתב, לא בא להלוויה של אבא שלהם כי מירי הייתה שם – ואחרי זה כבר לא היה קשר בכלל. שלושים שנה של שתיקה, עד שהיא מתה על כביש 4 והשאירה מאחוריה ילדה בת חמש.
ריאן עבר איתה מאילת, שם גרו, לרעננה – במיוחד, בכוונה, כדי לגור ליד אורי. "מירי דיברה עליו עד היום האחרון," הוא אמר לי. "היא לא הפסיקה לקוות שיום אחד הוא יחזור בשבילה. אני רוצה שליה תדע שיש לה משפחה. זה הכול. לא הייתה שום בגידה. מעולם לא הייתה."
חזרתי הביתה עם הבטן ריקה מכל מה שחשבתי שאני יודעת. אורי ישב במטבח, ליד השולחן, עם שני ספלי קפה קרים לידו שלא שתה מהם. כשראה אותי הוא לא שאל איפה הייתי. הוא כבר ידע.
"היא הייתה גרה כאן?" שאלתי.
הוא הנהן, ואז פרץ בבכי כמו ילד. סיפר לי הכול – איך ההורים שלו אסרו על כל המשפחה להזכיר את שמה, איך הוא היה בן שש-עשרה מבוהל שרצה רק לרצות אותם, איך במשך שלושים שנה כל פעם שחשב עליה הבטן שלו התהפכה מבושה. "לא סיפרתי לך כי חשבתי שאם אני לא מדבר על זה, זה לא באמת קרה. חשבתי שאני מגן עלייך מזה. אבל האמת היא שהגנתי על עצמי."
ישבנו במטבח עד אחת בלילה. הוא סיפר, אני שאלתי, לפעמים שתקנו. בשלב מסוים הוא הוציא מהארון תיקייה ישנה – מכתבים שמירי כתבה לו לאורך השנים ולא שלחה, שמצא אצל ריאן כשבא לנחם אותו אחרי ההלוויה. לא ידעתי שהוא היה בהלוויה בכלל.
***
חודשיים אחר כך, בערב חמישי, ישבתי במרפסת וצפיתי בנועה ובליה משחקות בגינה המשותפת שאורי וריאן בנו בגדר המפרידה ביניהם – שער קטן שאפשר לפתוח בלי לעבור דרך הרחוב. שתי הילדות עם אותם תלתלים, רצות אחת אחרי השנייה, צוחקות מאותו דבר בדיוק באותו רגע.
הדמיון ביניהן כבר לא הפחיד אותי. הוא נראה כמו הבטחה.
הקמנו יחד, אורי וריאן, קרן חינוך על שם מירי – חשבון בנק משותף בבנק הפועלים, שאליו שנינו מפקידים כל חודש, שנועד לכיסוי לימודי ליה כשתגדל. אורי גם פתח לה חשבון חיסכון ילדים על שמה, נפרד לגמרי, בסכום התחלתי של שמונת אלפים שקל – הכסף שהוא היה שם בצד במשך שנה בלי לדעת בשביל מה. עכשיו הוא ידע.
לפני שלושה שבועות מצאנו בעליית הגג של הבית, בקרטון ישן שהעברנו מדירת ההורים אחרי שאמו של אורי נפטרה, מעטפה חומה עם שם מירי כתוב עליה בכתב יד של אמא. בפנים היו כל המכתבים ששלחה למשפחה במשך עשרים שנה – ואף אחד מהם לא נפתח. אורי ישב על הרצפה עם המעטפה בידיים חצי שעה לפני שהצליח לפתוח את הראשון. הוא לא סיפר לי מה כתוב בהם. רק אמר שהוא הולך להראות אותם לליה כשתהיה מספיק גדולה להבין, ושהוא כבר לא מתכוון להסתיר ממנה שום דבר על אמא שלה – אפילו לא את החלק שבו המשפחה שלו כשלה בה.
