באוטובוס לירושלים נשאר מקום פנוי אחד בלבד — ליד החלון, לצד גבר מבוגר במעיל ישן. הצווארון היה שחוק, הכפתורים לא תואמים, אבל על ברכיו נח זר חרציות לבנות קשור בחוט פשוט.
מיכל התיישבה לידו עם תיק מלא מסמכים מהעבודה. היא הייתה בת ארבעים ואחת, עייפה, עם כאב ראש ועם הודעות שלא הספיקה לענות עליהן.
אבל משהו בגבר שלידה משך את תשומת לבה.
הוא ישב זקוף מדי. כל כמה דקות הביט בשעון ישן עם זכוכית סדוקה, ואז סידר שוב את הפרחים. כאילו כל גבעול הוא זיכרון שאסור שיישבר.
— לאירוע? שאלה מיכל בעדינות.
הוא חייך במבוכה.
— לפגישה. אחרי חמישים שנה.
קראו לו אליהו. והוא סיפר לה על רחל.
הם הכירו בתיכון בחיפה. הוא היה ילד שקט, היא צחקה בקול במסדרונות. הוא היה משאיר לה פרחי בר ליד המחברת, והיא הייתה כותבת לו פתקים קצרים. כשהתגייס, נשבעו שיחכו. בהתחלה המכתבים הגיעו. אחר כך הפסיקו.
— חשבתי שהיא שכחה אותי, אמר. — כולם אמרו לי להמשיך הלאה.
כשחזר, רחל כבר עזבה עם אמה לעיר אחרת. אמרו שהתחתנה. הוא התחתן גם. לא מאהבה גדולה, אבל בכבוד. אשתו הייתה אישה טובה. היא נפטרה לפני שלוש שנים, והוא נשאר בדירה שקטה מדי.
לפני שבוע חבר ישן מצא אותו בפייסבוק.
„רחל לבד,” כתב לו. „והיא שמרה תמונה שלך. אמא שלה הסתירה אז את המכתבים. רצתה לה חתן עם מקצוע, לא חייל בלי כלום.”
אליהו לא ישן באותו לילה.
היום רחל עברה בתחנה המרכזית בירושלים בדרך לצפון. הייתה לה החלפה קצרה. פחות מחמש עשרה דקות.
ואז האוטובוס נעצר.
הנהג הודיע:
— בגלל תאונה בכניסה לעיר אנחנו עושים מעקף. יהיה עיכוב.
אליהו החוויר.
— אני לא אספיק, לחש. — היא תחשוב ששוב לא באתי.
מיכל הסתכלה על הכביש התקוע, על השעון, על החרציות.
באותו רגע העבודה שלה, הישיבה, הדוח — הכול נעשה קטן.
היא קמה.
— בוא.
— לאן?
— לרחל.
היא הלכה לנהג.
— תפתח בבקשה.
— אסור לי באמצע הדרך.
— הוא מחכה חמישים שנה. בבקשה.
הנהג הביט באליהו, בפרחים, במבט המתחנן שלא ביקש כלום בקול.
הדלת נפתחה.
מיכל הזמינה מונית, עזרה לאליהו להיכנס ואמרה לנהג:
— תחנה מרכזית. מהר, אבל בזהירות.
אליהו ניסה לשאול איך יחזיר לה כסף.
— תחזיר לה את הפרחים בזמן, אמרה.
היא הגיעה לעבודה באיחור, עם נעליים רטובות ועם חיוך שלא הצליחה להסביר.
בצהריים קיבלה הודעה ממספר לא מוכר.
בתמונה ראו רציף, אור אפור, רכבת ברקע, ואליהו עומד לצד אישה עם שיער לבן מסודר. היא החזיקה את החרציות בשתי ידיים, והוא הביט בה כאילו העולם סוף סוף תיקן משפט שנכתב לא נכון.
בהודעה היה כתוב:
„הספקתי. היא אמרה: ‘אליהו, לא שכחתי אותך אף פעם.’ עמדנו חמש דקות בלי מילים. מחר ניפגש שוב. תודה לך, מיכל. לא שילמת על נסיעה. שילמת על הזמן שהחיים גנבו לנו.”
מיכל קראה את ההודעה שוב ושוב.
מסביב דיברו על מצגות, מספרים ומשימות.
והיא חשבה כמה פעמים אנחנו יושבים ליד סיפור שלם באוטובוס, ולא יודעים.
עד שמישהו מחזיק זר פרחים בידיים רועדות — ומזכיר לנו למה אסור למהר להיות אדישים.
