HE

  החתונה של אורי ונועה נערכה בחצר הגדולה של משפחת בן־עמי, במושב ליד הכנרת. חודש מאי היה רך וחם, עצי ההדר פרחו, שולחנות ארוכים כוסו במפות לבנות, והאורחים

  אליהו הזקן גר בקצה המושב, בבית עץ ישן שנשען על חורשת אורנים. אחרי הבית שלו כבר לא היו שכנים, רק שביל חול, עצים ורוח שהייתה נכנסת בערבים

  אמא של יעקב גססה לאט. לא בצעקות, לא בדרמה. היא פשוט הלכה ונעלמה מתוך הבית הקטן במושב ליד עפולה. שכבה ליד החלון, מתחת לשמיכה דקה, והביטה בעץ

  נועה מצאה את הקבלה המקומטת על השידה בכניסה. חמותה, מרים, כנראה הפילה אותה כשחיפשה ארנק לשלם לשליח. נועה כמעט זרקה אותה לפח, ואז ראתה את שם המרפאה

  — אם את באמת משפחה, תעבירי לנו את הבית במושב כמתנת חתונה. אחרת לא נזמין אותך. רחל הניחה את המזמרה על שולחן העץ והביטה באחיינית הרחוקה שלה.

  שישי בערב הריח מאספלט רותח, דלק ועייפות כזו שנדבקת לעצמות. אחרי שעתיים פקקים בדרך מירושלים למושב של סבא שלי ליד השרון, חלמתי רק על דבר אחד: לפתוח

אומרים שאם בגיל חמישים וארבע יש לך בעל שעברת איתו חצי חיים וחברה הכי טובה שיודעת עלייך הכול, זכית. גם אני חשבתי ככה. עד שמצאתי חשבונית בכיס המעיל

  — כל הקיץ עבדתי כאן לבד, ואתם נזכרתם לבוא בדיוק כשהכול בשל לשקיות? דנה עמדה בין הערוגות במושב ליד חדרה, עם מעדר בידיים ובוץ על המכנסיים. הקול

הם התחילו לצחוק ברגע שהבת שלי עלתה לבמה עם תינוקת בת יומיים בידיים. לא צחוק גדול. לחישות. חיוכים עקומים. מישהי מאחוריי אמרה: — בדיוק כמו אמא שלה. ישבתי

שלחתי הודעה לקבוצת המשפחה כשהמטוס עוד נסע על המסלול בנתב״ג. „הטיסה שלי נוחתת בחמש. מישהו יכול לאסוף אותי?” חזרתי מקבורה של בעלי בחו״ל. לא מחופשה. לא מטיול. מקבורה.