כשאליהו יצא מבית החולים בחיפה עם מכתב שחרור בכיס וכלב ג׳ינג׳י ברצועה, המאבטח בכניסה הסתכל עליו כאילו איבד את השכל.
— אליהו, הרופא אמר מנוחה. לא טיולים עם כלב.
אליהו חייך חיוך קטן.
— תגיד את זה לו.
ג׳ינג׳י חיכה לו ארבעה עשר יום.
הוא שכב ליד הכניסה הצדדית של בית החולים, על הרצפה הקרה, מתחת לסככה. אחיות הביאו לו מים בקופסת פלסטיק, עובד ניקיון נתן לו שאריות לחם, ומישהי מהמחלקה פרשה לו שמיכה ישנה. הוא לא הלך. כל פעם שהדלת נפתחה, הרים ראש, חיפש, ושוב הוריד אותו על הכפות.
כלב גדול, אדמוני, עם כתם לבן בחזה ורגל אחורית צולעת. בשכונה קראו לו „הכלב של אליהו”. אליהו קרא לו פשוט ג׳ינג׳י.
דוקטור נועה השיגה אותם ליד החניה.
— אתה חייב לנוח. לחץ הדם שלך לא יציב. מי יוציא אותו? מי יקנה אוכל? יש עמותה טובה. רק לחודש, עד שתתחזק.
אליהו הסתכל על הכלב. ג׳ינג׳י ישב ליד הרגל שלו, רטוב, שקט, כאילו כל העולם כבר החליט והוא רק מחכה שאליהו יאשר שלא יעזוב.
— הוא חיכה לי שבועיים על הרצפה הזאת. אני לא מעביר אותו עכשיו למקום שבו הוא יחכה שוב.
נועה שתקה.
הגשם התחיל בדרך הביתה. דק, קר, עקשן. אליהו הרגיש את הברכיים נחלשות ואת הראש דופק. ג׳ינג׳י האט מיד. לא משך. לא נבח. רק הלך לידו, צולע בקצב משלו.
שני יצורים עייפים בדרך רטובה.
בבניין לא הייתה מעלית. ארבע קומות. פעם אליהו היה עולה אותן בלי לחשוב. עכשיו כל קומה הייתה כמו הר. בקומה השנייה הוא נשען על הקיר. ג׳ינג׳י התיישב לידו והצמיד גוף חם לרגל שלו. בקומה השלישית זה קרה שוב.
בקצה המסדרון פתחה השכנה, מרים, את הדלת.
— אליהו, אתה צריך עזרה?
— נגיע.
היא לא התווכחה. אבל המפתח הרזרבי לדירה שלו, שאשתו המנוחה נתנה לה פעם „ליתר ביטחון”, עדיין היה אצלה במגירה.
בלילה ג׳ינג׳י התחיל לנבוח.
לא נביחה של חתול בחצר. נביחה עמוקה, בהולה, חוזרת שוב ושוב. מרים התעוררה. בהתחלה רצתה להתעלם. ואז שמעה את הכלב מיילל בין הנביחות.
היא לקחה את המפתח.
אליהו שכב במטבח, ליד הכיסא ההפוך. הטלפון היה רחוק ממנו. הפנים שלו היו לבנות. ג׳ינג׳י רץ בין מרים אליו, כאילו אמר: כאן. מהר.
האמבולנס הגיע בזמן.
בבית החולים דוקטור נועה עמדה ליד המיטה שלו ואמרה:
— הכלב שלך הציל אותך.
אליהו לחש:
— הוא רק לא הפסיק להיות שלי.
אחרי זה אף אחד לא דיבר יותר על עמותה.
מרים הוציאה את ג׳ינג׳י בבקרים. השכן מהקומה הראשונה קנה שק אוכל כשעבר ליד החנות. נועה התקשרה לבדוק אם אליהו לקח תרופות, ותמיד שאלה גם אם ג׳ינג׳י אכל.
אליהו למד לבקש עזרה. זה היה קשה לו. יותר קשה מהכדורים, מהדיאטה, מהמקל. הוא היה רגיל להיות לבד מאז שאשתו נפטרה. רגיל לא להפריע. רגיל להגיד „אני מסתדר”.
אבל ג׳ינג׳י לא נתן לו להיעלם בשקט.
באביב היו יושבים יחד על הספסל ליד הבניין. אליהו עם מקל, ג׳ינג׳י עם הרגל הצולעת והראש על הנעל שלו. ילדים היו שואלים אם אפשר ללטף.
— בעדינות, אמר אליהו. הוא עובד כאן בתור מלאך שומר.
לפעמים אנשים חושבים שחיה היא עול לאדם חולה.
אבל יש עול שמושך אותך למטה.
ויש אהבה שמחזיקה אותך על האדמה כשכמעט ויתרת.
